תאריך לידה: 14.4.1928
תאריך פטירה: 24.08.2022
אמירה נולדה בשם הינדה בפולין להוריה יעקב ומלכה שער, אחות לאח בוגר אחד.
בשנת 1935, כשהייתה אמירה בת 7 היגרה משפחתה מפולין לארגנטינה. למרות שלא קיבלה חינוך ציוני הייתה חברה במפלגת מפ"ם השומר הצעיר במסגרת המפלגה, בה הייתה פעילה, מלאת חיים ועדינת נפש. מאוריציו ופנינה היו אז שליחים, פגשו אותה ודרכם עלתה לארץ בשנת 1956 יחד עם בת-עמי ופנינה כהן, שלוש עלמות רווקות שהגיעו לגזית. כאן פגשה את הרצק'ה שלה ובשנת 1965 התרחבה המשפחה כשאלישע הצטרף אליה. בשנים הראשונות עבדה אמירה בנוי, עברה לעבוד בחינוך ובמטבח עד שעברה קורס בגזירה ותפירה שהפך אותה לאחת מצוות המתפרה של הקיבוץ.
שתי זהויות קשורות לאמירה שהכרנו: הלחם והפרח. לפרנסה עבדה אמירה כתופרת שתמיד תלוי על צווארה סרט מדידה, ישובה על יד מכונת תפירה או גוזרת מעל שולחן העבודה. בשנת 79 הוקמה מתפרת הטריקו שהייתה הבייבי של אמירה ולאה שיזף, שהפכה בשנות ה-90 לעסק של ממש - "אורגנו" אותו ניהלה אורית סדרינס. אמירה וודאי הייתה מסכימה שנזכיר בהזדמנות הזאת את כל חברותיה מצריף המתפרה שהיוו קבוצה בפני עצמה בנוף הקיבוצי: פרומה, לוצ'יה (אמא של אסתר), אמא פמפנל, בטי אשל, שרה רון, חסיה בר-שדה, אמא סלמה, טינה אבני, מינה ירקוני עליהן השלום, לאה שיזף ונירה שלומי יבדלו לחיים. כל אחת התמחתה במוצרי תפירה שונים, עבדו בצריף היסטורי שנזקק כל פעם לאחזקה ושיפוצים, יחד היו מקור להרבה מהצרכים של כולנו.
הפרח היה הציור. בשנות ה-80 של המאה הקודמת החלה אמירה מגלה את כישרון הציור ובשנת 1988 אף התקבלה לארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי כמשתלמת ובשנת 1995 התקבלה כאמנית בארגון. אמירה למדה באוהל שרה שבמכללת עמק יזרעאל, התפתחה מאוד והשתתפה בתערוכות, מהסטודיו שלה בצריף שהיה קודם סנדלריה. בגזית הציגה אמירה תערוכת ציורים בשם "נופים" בשנת 1997 ובפתיחת התערוכה בירכו, היה ריאיון והתייחסויות של חברים וחברות שנחשבו מביני עניין. אחת מהן הייתה מיכל קריספין שכתבה בין היתר כך:
"לפני שנים אחדות הזמינה אותי אמירה לראות את עבודותיה באותו צריף מט לנפול, שהיה פעם הסנדלרייה של הקיבוץ. ראיתי זאת כזכות שנפלה בחלקי ובעיקר אני זוכרת את מידת האהבה והגאווה שהרעיפה על תמונותיה, גם אלה הפחות אופטימיות, את העיניים הנוצצות ואת ההתלהבות. האמת? ממש קינאתי בה", כתבה מיכל, "נפלאה בעיני היכולת ליצור אמנות שבאה מהמקומות הכי אינטימיים והכי עמוקים שבנפש האדם ויש בה משום נחמה ומשום התלהבות והנאה."
לא רק את חברי הקיבוץ הצליחה אמירה לרגש בתערוכת הציורים שלה, גם את דפנה נוי שהייתה אז בת 11 וחצי שכתבה לה: "גם אני התרשמתי – ציוריה של אמירה תלויים על הקירות מלאי חיים, יפים ומרשימים." כתבה דפנה והוסיפה: "ראו איך הקו זרם לה מהיד ואיך הצבעים השתלבו אחד בשני בצורה מעניינת ומרשימה. הציורים מלאים חיים, כל ציור הוא כמו אגדה בפני עצמה." "בסוף הערב פניתי לאמירה ושאלתי אותה איפה חתימתך? היא ענתה: אני רוצה שיסתכלו על הציורים שלי ויגידו שאלה הם הציורים שלי." בסוף הערב לא רציתי ללכת...
הרעיון שיש בה משהו שאפשר לפתח עלה באמירה כשבשנת 76 השתתפה בחוג בטיק שהנחתה רבקה וילנד. "התחלתי לצייר בלי לחשוב שאני מציירת אלא רק עושה בטיק" אמרה אמירה אבל כשראתה חברתה למתפרה פרומה את עבודות הבטיק שלה לחצה על אמירה ללכת ללמוד ציור. "העזתי לעשות דברים שלא חלמתי עליהם" כתבה אמירה כשסיפרה על השתתפותה בתערוכת ציירים מהתנועה הקיבוצית בשם "כתם ירוק בעיניים" שהוצגה כמחווה ליום הולדתה ה-3000 של ירושלים. שתי העבודות שנבחרו להציג בתערוכה היו מתוך סדרה שציירה אמירה מתמונות שצילמה כהשהקימו את צריף ראשונים בחג ה-40 של הקיבוץ. אולי זה אומר משהו על הקשר העמוק שהיה לאמירה לקיבוץ שהשתקף בציורים שלה ואפילו מי שלא הכיר אותה יכול היה להבחין בכך.
אחרי שנסגרה המתפרה יצאה אמירה לפנסיה, הסתגרה בביתה ובבית הסיעודי כשלצידה הרצק'ה שלה מפנק אותה עד כמה שיכול היה. כשנפטר הרצק'ה חזרה לביתם בליווי המסור של כריסטיאן. בעקבות נסיעתו של כריסטיאן לחופשה עברה אמירה שוב לבית הסיעודי ומצבה התדרדר עד שנפרדה מאיתנו לעד.
השאירה את בנה אלישע ושני נכדים למענם השתלטה על הטכנולוגיה ושמרה איתם על קשר רצוף.
בת 94 היתה במותה.
יהי זכרה ברוך.
כתבה טלי ג.ס.
הספד של אלישע
לכל איש יש שם והשם שלך, אמירה, מאוד מתאים לאופן בו את היית מבטאת את עצמך, אם בעבודות יד, בציור או בתפירה.
לכל איש יש שם ולכל איש יש סוף. חלק גדול מהאמירות שלך יישארו איתנו לעד. אצלנו בסלון תלוי ציור שלך וזו מזכרת יפה שנשארת.
עכשיו אני עומד כאן, בדיוק באותה חלקה קסומה, ונפרד מהורה אחרון. 57 שנה היינו יחד, ללא ספק זמן מכובד בהתחשב שלא כולם זוכים לכך.
ידענו ימים שמחים ועברנו גם ימים קשים. את היית אישה חכמה, דעתנית ומוכשרת בתחומים שונים. היו לך יכולות שלא הרבה זוכים להן.
בשבילי היית ארגנטינאית. דרכך, התחברתי למשפחה שלך שם ונקשרתי לשפה ולמוזיקה. דיברנו הרבה על ארגנטינה, על האובדן של עזיבת ארץ אהובה ופרידה ממשפחה. לעיתים אמרת לי שאת מתגעגעת לשם אבל תמיד חיזקת את ההחלטה שלך לחיות כאן.
השנים האחרונות כבר לא היו "גן עדן". 8 שנים חיית בבית הסיעודי. כמה חודשים לפני פטירתו של אבא נפגשנו עם המלאך שלנו כריסטיאן, ואחרי מותו של אבא ובעזרתו, החזרתי אותך הביתה.
זה הדבר המשמעותי ביותר והנחמה הגדולה שלי היום, שנתתי לך עוד מספר שנים בבית.
כריסטיאן, הבחור הנפלא הזה, סעד אותך עד לפני חודש במסירות ובצורה מדהימה שאין דרך לתאר. לצערנו הרב כל המאמצים לחכות שישוב מחופשתו, לא צלחו.
עכשיו, אני עומד כאן ובשם בניי, נכדייך, יונתן ורון, אני מעביר לך את המסר החם: "סבתא יקרה, נוחי על משכבך, אנחנו זוכרים אותך כסבתא מהקיבוץ".
כמעט שנתיים מאז חזרנו, אוולין ואני, להתגורר בגזית. מעשה שהביא לך אושר רב ואפשר לנו לדבר ולסגור מעגלים. היינו נפגשים מספר פעמים בשבוע וזו עוד נחמה עבורי עכשיו.
יחד איתי עומדות כאן עוד 2 נשים נפלאות:
צלילה היקרה, ביקוריך ודאגתך היו עבורה ועבורי, במשך שנים, דבר יקר שאין כמוהו. צלילה, אני מנצל את המעמד הזה, לומר לך תודה ענקית מכל הלב.
ורותי סמרה, שהייתה באה ונותנת לאמא את המגע הפיזי בדרכה המיוחדת שאמא תמיד כל כך אהבה. גם לך המון תודה.
בעוד מספר רגעים את הולכת להתאחד עם אבא, נשארה לי רק בקשה קטנה ממך: אל תשכחי לספר לו שמילאתי את צוואתו. דאגתי לך עד יומך האחרון וחזרתי להתגורר בגזית כפי שהוא ביקש ממני. את היית עדה לכך שהמשפט שלו: "לא עברתי את מה שעברתי ולא בניתי את מה שבניתי, כדי שאתה תסיים את חייך בשוויץ", לשמחתי אתה ראית שאני כאן.
אמא יקרה, נוחי והמשיכי לחלום על שוקולד וגלידה.
בשם אוולין, יונתן, רון וכל המשפחה המורחבת,
אני אוהב אותך
אלישע.
25/8/2022
הספד של אורית סדרינס
לאמירה ולי היה קשר טוב דרך אברהם איתו חלקה את תחום הציור. אני מלאתי תפקידים בענף הבגד וכך באה אלי אמירה יום אחד והציעה לי להיכנס לעבוד במתפרת הטריקו. הצטרפתי בשמחה למתפרה בה לאה ואמירה תפרו את כל בגדי הילדים של הקיבוץ החל מפיג'מות, לבנים ועד חליפות פוטר. יצאתי לקורס תפירה וכשחזרתי קיבלנו הצעה לתפור בגדים מכותנה אורגנית. לאמירה היה ידע גדול וניסיון של הרבה מאוד שנים והתחלנו לעבוד. אמירה הייתה מגיעה לעבודה, יושבת לאכול, קוראת את העיתונים ורק אחרי הטקס הקבוע הזה ניגשה למכונה. אמירה הייתה המורה שלי, חברה שלי ושררו בינינו גם קצת יחסים של אמא-בת: רבנו, התווכחנו ותמיד השלמנו בסוף. אמירה הייתה דומיננטית גם בעבודה וגם בחיים שלי. אני מאוד מצטערת שלא הגעתי לבית הסיעודי להיפרד ממנה וההחמצה הזאת תישאר בליבי תמיד.
צלילה שכטר - דברים לזכרה ודמותה של אמירה
זה כמה שנים שהיה קשר רציף ומתמיד ביני לבין אמירה, שהתהדק בעיקר בגלל התרשמותי מציורי השמן שלה. עד השנה האחרונה עוד ביקשתי אותה להסכים להציג לקט מעבודותיה, בתיאום עם אנשי התרבות ואוצרי התערוכות בגזית. תמיד, היסוסיה גברו על נכונותה.
אמירה אהבה לצייר, אך בשנים האחרונות, בגלל מצב בריאותה, הקשיים מנעו ממנה בפועל לממש את משאת נפשה. שמתי לב שמלבד ציורי שמן אמירה מיטיבה לרשום, הצעתי לה לנסות לרשום בעיפרון רישום אך זה לא קסם לה.
המגבלות האלה לא נטלו ממנה את אהבתה לקריאה; אמירה אהבה לקרוא ספרים, עיתונים, עלונים ולמעשה – כל דף מודפס. במיוחד אהבה את מוספי סוף השבוע ואת עלוני הקיבוץ. כל פעם שהבאתי את העלון, אמירה התנתקה מכל עניין אחר והתרכזה בקריאת העלון, בהערות ובתגובות על הכתוב. הקריאה הלכה ונעשתה קשה עליה יותר ויותר, אך לרוב, היא לא וויתרה, ואהבה לשוחח על מה שקראה.
אמירה אהבה לראות את ערוץ ההיסטוריה בטלוויזיה: תוכניות היסטוריות וגם סיפורים על חיפושים ותעלומות שונות בארכיאולוגיה, תגליות על צוותים שחקרו תקריות ישנות ומשונות בקשר לכשלים במנועי רכב שגרמו לצרות גדולות, והמאבק לתיקונן.
אך מעבר לכל הייתה מעלה, יותר ויותר זיכרונות מילדותה הרחוקה בפולין, על קשיי ההתאקלמות בארגנטינה, על קשיי הפרנסה ועל אומללותה של אמה, כל חייה עד למותה בגיל צעיר יחסית. רוב הזיכרונות לא היו משמחים.
ובכל זאת היה גם זיכרון נעים מילדותה. ליד ביתם בויז'ה קרספו בבואנוס איירס, גרה ילדה יותר מבוגרת ממנה שניגנה בפסנתר. אמירה הקטנה הייתה עומדת ליד החלון ומקשיבה, גם לנגינה וגם לשיעורי הפסנתר שהילדה קיבלה. זה הסב לה עונג רב ויותר מאוחר, בשיעורי המוזיקה בבית הספר, הסתבר שהידע שרכשה, היצירות שהכירה והסימנים המוזיקליים שזיהתה משיעורי ה"חלון" הביאו לה הערכה מצד המורה.
אמירה לא קיבלה חינוך ציוני בבית, למפלגה של השומר הצעיר היא הגיעה מהרצון לפגוש צעירים יהודים. לבית ספר יהודי הלכה אך אביה התנגד שתעלה ארצה.
אמירה שייכת לדור שלא אהב לבכות ולהתלונן על בריאותה ההולכת ונחלשת. היא בעיני, עדיין מייצגת את הדור שהקמת הקיבוץ, עבודה קשה, בחקלאות, בשמש ובכל מקום שנדרש, הייתה אבן היסוד בתחושת ההתערות שלה בארץ ומימוש החלוציות, הלכה למעשה.
הקשר שלנו היה טוב והדדי, היה גלוי וכן, המפגשים שלנו אף שינו את מצב רוחה לטובה ונתנו לה הזדמנות לשוחח על נושאים שעניינו אותה.
הקשר איתה יחסר לי
צלילה 24.8.22
