קיבוץ גזית

תאריך לידה: 11.11.1928

תאריך פטירה: 19.05.2019

איציק נולד בעיר אדירנה, העיר המערבית ביותר בחלקה האירופאי של טורקייה. מתי בדיוק נולד? תלוי את מי שואלים. לפי אמו נולד בשבוע של חול המועד פסח אך באופן שרירותי רשם פקיד המנדט הבריטי את התאריך 11 בנובמבר 1928 ומאז זהו הציון של יום הולדתו. הוריו יעקב-נסים וסולטנה אלקולוּמבּרֵה, היו צאצאים למגורשי פורטוגל. אולי החיפוש אחרי הצדק בא לאיציק מאביו שעבד כנפח וכּייל מאזניים ומשקולות.

ביתו היה בית יהודי לא דתי, בית- הספר היסודי אליו הלך היה של אליאנס בו למד טורקית, צרפתית, עברית, תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל. הפרעות שהחלו לפגוע ביהודי טורקייה ב- 1934הביאו את המשפחה לעשות מהלכים לקראת עלייה ארצה אך לרוע המזל התעכבה הנסיעה לנמל באיסטנבול, המשפחה אחרה את האונייה אל חופי הארץ ונאלצה להתיישב באיסטנבול למספר שנים ולעבור חזרה לאדירנה. הטלטלות הרעו עם המשפחה והעלייה לארץ-ישראל התעכבה.

בן חמש-עשרה היה איציק בחודש אפריל 1943 כשעלה ארצה, עם קבוצת נערים ונערות בני גילו. אמו שמה לו קצת כסף בתוך הלחמניות שאפתה לו, הקבוצה עלתה לרכבת מאיסטנבול לחאלב שבסוריה בליווי שליחי פלמ"ח, משם נסעו לביירות, נסיעה במהלכה התפתח קרב יריות ורק לאחר יממה נוספת הגיעה הקבוצה בשלום לנמל חיפה ב-29 באפריל. חינוך יהודי היה לאיציק אבל על מה שמצפה לו בארץ ישראל ידע מעט מאוד. ב-1 במאי הוציאו את בני הנוער העולה להפגין כנגד הספר הלבן. אמרו להם לצעוק 'בוז', בלי לדעת שבוז בטורקית פירושו קרח.

יום אחד הגיעה מכונית יפה עם הנרייטה סולד, איציק ושני נערים נוספים הועלו עליה בדרכם לקיבוץ גן-שמואל שם נקלטו בחברת-נוער. אי אפשר להגיד שהיה זה למזלו הטוב, כי אז לא היה לו מושג ולא היה לו גם כל רצון שהוא.

קשיי התרבות התבטאו בשפה ובאוכל שהיו זרים כל-כך. בין רגעי הבכי כתבו מכתבים הביתה. איציק מספר שכתב לאביו בלאדינו בכתב רש"י, לא ברור מה הבינו המצנזרים ובכל זאת גזרו ומחקו. לא קל היה להשתלב בקיבוץ אבל מהתחלה הרגישו בני הנוער את המסגרת החמה אליה הגיעו וכך תוך פרק זמן קצר למד איציק להעריך ולאהוב את הערכים הקיבוציים של אורחות החיים כפי שחווה בגן-שמואל. כמה היה גאה שבתום שנה אחת כבר היו ברשותו מפתחות לכל המחסנים בקיבוץ. יחד עם רישיון הנהיגה לטרקטור התחנך איציק על ברכי השומר-הצעיר, חינוך שכלל טיולים בארץ, חגים ותרבות יהודית חילונית לתפארת.

הגרעין היה מוכן ומזומן לצאת לעצמאות ובינואר 1947 הגיעו למושבה בחדרה, איציק נבחר לסדרן העבודה, תפקידו היה ללכת לחפש מקורות פרנסה ברחבי חדרה. בתום יום העבודה שבו למחנה, התווכחו, השתוללו, שרו ורקדו. כשנדרשו התייצבו לעזרת ההגנה וסייעו לנוטרים היהודים.

את בטי שלו פגש איציק בחדרה ולאחר שבעה חודשי היכרות נישאו. ביולי 1948, היום הראשון להפוגה במלחמת השחרור, הגיעה הקבוצה שכבר נקראה גזית לאדמת הטרשים בטירה שקיבלה אותם בשריפת קוצים גדולה. כולם מכירים את סיפורי התחלת הקיבוץ שלנו, איציק עם חבריו לגרעין הטורקי והרומני, ואחר-כך הפולנים והארגנטינאים, חיו את אותם סיפורים. כל האשכנזים הגיעו, חבריו הטורקים עזבו ואיציק היחיד שנשאר להסתדר כאן עם האידיש. עם הספרדית היה לאיציק פחות קשה, כי לאדינו הייתה שפת האם שלו בה דיברו בבית ילדותו.

איציק כתב את סיפור חייו לו קרא "אדם אוהב אדם ואדמה" אבל נראה שיותר מכל אהב איציק את הקיבוץ.

בדפי עלון שהוציאו עוד בחדרה בשנת 1947, כשהתייחס איציק לשאלה מהי תכלית הקיבוץ ומי נחשב מושרש בו ענה: "תכלית חיינו הוא אורח חיים קולקטיבי המושתת על עיקרון של שוויון סוציאלי אבל", הוסיף איציק, מי שמקבל את הדרך הקיבוצית כמסגרת כלכלית וחברתית בלבד, לא פעם עלול להזדעזע עקב משברים חברתיים ופרטיים, מפני שמחוץ לחיים היומיומיים קיימת מטרה יותר רחוקה ונשגבת. אנחנו חושבים שהקיבוץ הוא אמצעי להשגת פתרון ציוני סוציאליסטי".

איציק, כמי שחווה קשיים בשנות ילדותו ונעוריו הצעירים כתב באותו מאמר בשנת 1947, מתוך קושי גדול שהקבוצה עמדה מולו בחדרה: "מי שנוסע לתל-אביב ומתבונן בנעשה נוכח שמלחמת הקיום אינה יודעת גבולות של מוסר. זיוף, סחטנות, רמאות וספסרות משמשים בה בערבוביה".

אולי מוצאו ואולי החינוך שקיבל הביאו אותו לפתח קשרים קרובים עם שכנינו הערבים, ביתם של איציק ובטי היה תמיד פתוח לקבל את שכנינו והם כמובן קיבלו אותו תמיד בהמון כבוד. עם השנים נעזר בקשריו עם החברה הערבית עבור מפלגת מפ"ם.

בשנת 1950 עלו הוריו ארצה והיו מראשוני הורי החברים שהגיעו לגזית. עם השנים הגיעו לכאן גם אחותו מרים ואחיו ישעיהו זכרם לברכה. באותה השנה נולד גם בנם הבכור יאיר. את שם המשפחה עיברת לאשל רק בשנת 1951. אחד הפירושים על השם שנבחר היה שבבית משפחת אשל תמיד ימצא כל אחד אוכל, שתיה ולינה... בשנת 1954 הצטרף רמי למשפחה.

שנים רבות היה איציק יושב על יד הגה, אם על טרקטור או על פורד צבאי, שהתחמם והיה צריך לדחוף אותו מכפר תבור לטירה, פעם על משאית במסגרת ארגון הובלה של המשקים, ואז נהג הסעות ילדים למוסד בעין-דור. כשירד מההגה עבר לעבוד במוסך הקואופרטיב במזרע, תוך כדי למד שמאות רכב ורכוש בטכניון ומשנת 1982 הקים בגזית את ענף הביטוח "השתדלתי תמיד למלא על הצד הטוב ביותר כל תפקיד הן מבחינת צרכי המשק והן מבחינת צרכי החבר". כך כתב איציק וזה המוטו שהוביל אותו בכל תחום ובתחום הביטוח בפרט.

משרד הביטוח היה המקום בו אפשר היה למצוא את איציק משך שנים רבות מאוד. גם כשכבר ישבה שם לירון היה מקפיד להגיע ולתרום את תרומתו. הבית התמלא נכדים וריחות של בישול ואפיה. בשנת 2010 נפרד בצער מבטי שלו, הוא המשיך להיות תמיד חלק מהנוף הקיבוצי שלנו. זקוף גו, מחבק ומברך. בשנת 2016, ממש לא מזמן החליט איציק שהגיע הזמן למסיבת הפרידה מהביטוח. לירון ארגנה והזמינה וההתרגשות הייתה רבה.

בשנתיים האחרונות הלך האוויר שנשם איציק והתמעט עבורו, בא ויצא מבתי-חולים. בשבועות האחרונים אסף איציק כוחות בבית הסיעודי כשפניו חזרה לביתו הטוב והנוח. הכל היה מוכן ומאושר ובבוקר של אתמול ממש חזר לביתו בו חיכתה לו עובדת זרה. עוד הספיק לאכול צהריים עם החברים בחדר-האוכל, לראות ולשוחח עם מי שלא פגש בשבועות האחרונים עד שבשעות אחרי הצהריים נדם ליבו באופן פתאומי.

שנים רבות זכה איציק לחיות ולהגשים: בית, משפחה, נכדים ונינים קרובים הסובבים אותו תמיד.

איציק, היה יתד נאמנה עליה נבנה ביתו-ביתנו גזית, הלך לעולמו בשיבה טובה.

יהי זכרו ברוך.

כתבה: טלי גורן-ספיר

דברים על הקבר: יאיר אשל

חברים יקרים ובני משפחה אהובים!

לאדם שנפטר בגיל 91 ישנן הרבה תחנות בחיים. אבא הגשים הרבה חלומות וזכה להיפרד מאיתנו ללא מכאוב או מחלה ארוכה ומייסרת. מצער לסגור ספר חיים, ביחוד לאור העובדה שאתמול אבא חזר הביתה לאחר תקופת שיקום והבראה בבית-הסיעודי, שבו טופל במסירות רבה. אבא רצה לסיים את חייו בביתו – והצליח.

אבא – עד יומך האחרון היית צלול, ונטעת בנו את האמירה שחזרה על עצמה מדי יום – שלא סופרים זמן אלא חיים את היום בלי לתכנן או להתחייב להמשך. כפי שנהגת לומר – מחר יהיה יום חדש ואז נראה ונחליט.

היית פרפקציוניסט בכל דבר ועניין, קראת מדי יום שעות רבות, האזנת למוזיקה ואם אפשר לשירי לאדינו שריגשו אותך בכל פעם מחדש. יצרת קשרים חדשים עם ילדים צעירים והורים שבאו לשכונת הוותיקים בתור דיירים ונקלטים. פעמים רבות כשבאנו לבקרך מצאנו בביתך ילדים צעירים שבאו לבקר אותך באופן חופשי. שלטת בשמותיהם והם רחשו לך כבוד ופיתחו איתך שיח בגובה העיניים.

בשנת 1946 היה אבא בין קבוצת המייסדים שבחרו את שם המקום "גזית". בשנת 1947, עם הגעת הגרעין המייסד מגן-שמואל ושער-העמקים למחנה בחדרה, נבחר אבא למנהל העבודה של ההכשרה ותפקיד זה זיכה אותו בזוג אופניים שהיה הרכב הראשון בגזית. האופניים שימשו אותו לצורך נסיעות באיזור בחיפוש אחרי מקומות עבודה לחברים שגרו במחנה והיו עתידים להקים את קיבוץ גזית. בתור בעל רכב יחידי במחנה היה אבא מסיע את אמא שהייתה אחות בבי"ח בחדרה על אופניו מדי יום למקום עבודתה ושם נרקם הקשר שנמשך מעל 60 שנים. אמא ואבא התחתנו בשנת 1948, והיו יחד עם 3 זוגות נוספים ראשוני הנשואים בקיבוץ גזית, כשכולם חלקו טבעת אחת שהושאלה לצורך הטקס מועדת החברים.

משום מה דבק באבא המושג של החרב הותיק ביותר בגזית. אולי הסטיגמה הזו נוצרה מפני שכל חברי הגרעין הטורקי שאיתם ועם עוד בודדים אחרים יסדו את קיבוץ גזית והתיישבו בטירה ב- 1948. בגלל חילוקי דעות פוליטיים חבריו הטורקים עזבו את הישוב וחזרו לחדרה, המקום בו התגבשו לפני הקמת הקיבוץ ביחד עם הגרעין הרומני.

בשנת 1954 אבא הביא את הוריו ולאחר מכן את אחותו ואחיו לחיות בקיבוץ גזית והיינו בין הבודדים שחיו עם סבא וסבתא בגזית שלא דיברו עברית עד יומם האחרון.

יחסיו של אבא עם השכנים מהכפרים בסביבה ובמיוחד מכפר מסר, היו לדוגמא עבורנו והכרה בכך שכולם בני אדם ואין דרך אחרת אלא להשלים עם חיים משותפים ועזרה הדדית במרחב הצר שבו אנחנו חיים. אבא נהג לומר שבכדי שלנו יהיה טוב חובה שגם לשכנינו יהיה טוב. בשנות השישים (תקופת הממשל הצבאי) סייע בהשגת אישורים להקמת בית-הספר, אגודת המים והמרפאה בכפר מסר. תושבי הכפר הפקידו בידיו את כספם, ואבא רכש עבורם את החומרים והכלים לבנייה עצמית של המוסדות. אבא זכה להיות אורח כבוד כשהמוסדות נפתחו. לא בכדי דבק בו התואר "מוכתר".

אבא עבד שנים רבות בתור נהג. משם המשיך לתחנה הבאה במוסך "התבור" במזרע. במקביל, בשנת 1978, אבא למד בקורס שמאי רכב ורכוש בטכניון. לאחר סיום לימודיו עבד כ- 5 שנים במשרד שמאות בחיפה. בשנת 1982 הקים את משרד הביטוח בקיבוץ גזית ועבד בו עד שנת 2017. לאחר שסיים את עבודתו ואסף את חפציו, ניהל אבא סדר יום רגיל שכלל הרבה שעות קריאה, האזנה למוזיקה ומפגשים עם החברים והמשפחה.

השנים האחרונות לוו בכאב על כל אדם שנפטר בגזית בכלל ומבני דור המייסדים בפרט. מכל אחד מהנפטרים נשא אבא זיכרונות שלא הקלו על הפרידה. אבא היה אדם רגיש ואכפתי. הקיבוץ היה משאת נפשו בהיותו קשור לאדמה ולאנשים שחיו וחיים במקום המיוחד הזה. כל חבר שנפטר מהמייסדים סדק בו והשאיר בנפשו צלקת.

אבא העריך והוקיר את וותיקי הקיבוץ, ונהג לומר שאצלם טובת הקיבוץ תמיד קדמה לשיקולים האישיים, וההתחשבות בחברים האחרים הייתה נר לרגליהם.

לנינים ולנכדים אבא היה סבא וחבר קרוב. הנכדים הרבו לבקרו ולחבקו, והוא מצידו היה מעורב בכל דבר ועניין בחייהם ומאוד רגיש לקורותיהם.

היית אבא, סבא ורב-סבא במשרה מלאה. זכינו לגדול ולצמוח לידך. זכינו לגדול ליד אדם מיוחד.

נתגעגע ונזכור אותך לעד,

בשם אחי ובשמי, בנך האוהב יאיר.

הספד של יפתח אשל

הלכת בדרך שאחרים רק חולמים ללכת בה. גם בחייך וגם באופן סמלי בדרך בה עזבת אותנו. בחייך – בחרת לעצמך דרך והלכת בה. באהבה, בכישרון ובהתמדה מעוררת התפעלות. היית איש של מעשים ולא איש של דיבורים, למרות שדעתך נחשבה לקובעת במעגלים רבים. לא פעם בחיי התגאיתי שאתה הסבא שלי, וגם עכשיו ליבי מתמלא גאווה מהידיעה שאתה עוזב את העולם לאחר שעזרת והיית אהוב על ידי המון אנשים, שעצובים על לכתך ממש כמו בני משפחה.

אם החיים היו "תכנית לבקשתי", הייתי רוצה אותך בחיים לעוד שנים רבות, אבל הבחירה אינה בידינו. אנו מוצאים נחמה בכך שהלכת בצורה הכי מכובדת – כשאתה שמח ובביתך, כפי שרצית.

עבור כל נכדיך, היית הסבא האחרון. היית עבורנו מופת, ועמדת באון עד רגעיך האחרונים.

סבא – אני יודע שהאהבה חזקה מהמוות, ושתמשיך ללוות אותנו ברוחך כל חיינו.

בשם הנכדים האוהבים – יפתח.

הספד של מחמוד סביחא

איציק אשל היה עבורנו, ערביי הסביבה, כתובת עליה יכולנו תמיד לסמוך. איציק היה חלק מכל שמחה בכפר וגם שותף לרגעים קשים. אני זוכר איך הגיע אלינו אחרי שנהרג אחי. כשהיו קשיים בכפר היה מגיע להרגיע את הרוחות, כדובר ערבית עזר לנו איציק תמיד להוציא אישורים ולקדם עניינים מול מוסדות המדינה. תמיד היה עושה בשבילנו מה שאפשר היה.

את איציק הכרתי עוד בשנת 1956 כשהקמתי בשטח מתחת לצאן של הקיבוץ מחצבה. הוא עבד על משאית והיה לוקח את אבני הבזלת השחורה שחצבנו או אספנו מאבנים שסקלו בשדות, אבן איכותית למוזאיקה. תמיד עזר לי בכל דבר.

כשסגרתי את המחצבה והצטרפתי לענף הבניין בקיבוץ, הוא כמובן עזר לי מאוד. במיוחד אני זוכר איך דאג כשבשנת 1998 פרץ ריב גדול בכפר. איציק הגיע כל יום להרגיע את הרוחות. עם השפה ועם האישיות החביבה שלו הצליח ועשה סולחות בכפר שלנו ובכפרים נוספים. היה לאיציק יתרון של ידיעת השפה הערבית והיכרות עם התרבות שלנו. אלה היו הבסיס עליו נבנה עם איציק קשר קרוב של אמון, כמו עם בן משפחה.

לאורך כל השנים נפגשתי עם איציק במדרכות הקיבוץ בעניינים עסקיים ואישיים.

אני נפרד ממך חבר יקר בעצב,

נוח בשלום על משכבך.