קיבוץ גזית

תאריך לידה:15.11.1926

תאריך פטירה: 11.04.2005

מינה נולדה בעיר סוסנוביץ בפולין, להוריה סבינה לבית ארליך וישעיהו פיצ'וסטה. היו לה שני אחים בוגרים ממנה ושתי אחיות צעירות.
הוריה היו יהודים מסורתיים, אך לא אדוקים באופן מיוחד. האב היה חייט ועבד בבית והאם עקרת בית.
מינה למדה בבית ספר פולני שלימדו בו גם שיעורי היסטוריה יהודית. התכנית של הוריה הייתה שכשהילדים יתבגרו מעט הם יהגרו לארגנטינה, אל בני משפחתם שהיגרו לשם בשנות השלושים.
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 הייתה מינה בת 13. הגרמנים פלשו לעיר מיד עם תחילת המלחמה (סוסנוביץ שכנה סמוך לגבול הגרמני). עד שנת 1941 המשיכו כל בני המשפחה לחיות בביתם, ומינה עבדה במפעל "שופ" לייצור מדים עבור הצבא הגרמני.
כשנתיים לאחר פרוץ המלחמה, באוגוסט 1941 רוכזו כל יהודי העיר במגרש גדול, שם עמדו במשך שעות בגשם שוטף והמתינו. הגרמנים מיינו את היהודים: הצעירים נשלחו למחנות עבודה והקשישים והילדים לאושוויץ.
כך הופרדה מינה, בגיל 15 מבני משפחתה – אחיה והיא נשלחו למחנות והוריה עם שאר הילדים נשלחו למקומות אחרים לא ידועים.
מינה התגלגלה למחנה פרשניץ בו שהתה עד לשחרור. היא עבדה בבית חרושת לאריגה. התנאים במחנה היו קשים, אך מצבה היה טוב יחסית לאחרים, בגלל הכישרון שהפגינה בעבודת האריגה, ובגלל נחיצות עבודתה.
בשנת 1945 שוחרר המחנה על ידי הרוסים.
מהמחנה נסעה מינה לסוסנוביץ כדי לראות אם מישהו ממשפחתה שרד, אך לא מצאה אף אחד. היא נותרה לבדה (מאוחר יותר מצאה את אחותה בלומה, שעלתה אף היא ארצה).
בקרבת הבית שלהם, שהיה עתה נעול הוקם קיבוץ של השומר הצעיר. מינה החליטה שאינה רוצה להישאר יותר בפולין אלא לעלות ארצה, והצטרפה לקיבוץ, איתו עלתה ארצה ב- 1946, הגיעה לקיבוץ, הכירה את משה ואיתו בנתה את משפחתה.
מספרת מינה: "הייתי בחורה צעירה בת 19-20, רציתי ללמוד, רציתי להתחתן ולהקים משפחה, שתהיה לי משפחה משלי. רציתי לשכוח את ארבע השנים האלה. בהתחלה היה לי
לא טוב, לא יכולתי שלא לזכור..."
למינה ולמשה נולדו 4 ילדים: יגאל, אבי, צביה וארז. צביה נקראת על שם אביו של משה – צבי, ואבי נקרא על שם אביה של מינה.
בת 79 הייתה מינה במותה.
יהי זכרה ברוך.

 
דברי יגאל

אמא יקרה,
כאשר אבא נפטר לפני שנתיים בחודש מרץ, ירד ברד כבד. השמיים נפתחו ואבנים לבנות ירדו בזעם על הקבר הפתוח.
היום – כאשר את חוזרת לאבא – הוא יום חם, חם מאוד. ואת חוזרת אל אהובך בחום הכבד.
עשית דרך ארוכה מהעיר סוסנוביץ שבפולין ועד קיבוץ גזית – ביתך.
שנים אפלות במחנה העבודה פרשטניץ לקחו ממך את ילדותך ואת משפחתך הגדולה. תמיד הזכרת לטובה את בית הספר – והדגשת שהיית תלמידה טובה.
נשארת עם אחותך הצעירה שפגשה אותך לאחר המלחמה.
שנות העלייה, קפריסין, הכשרה בקיבוץ דן וקיבוץ הזורע, היו שנים טובות יותר. שם הכרת את אבא והקמתם משפחה. דאגת לילדים מאוד ורצית לתת את כל מה שהיה ומה שלא היה. ואת מה שלא היה, ידענו אנחנו הילדים שאפשר להשיג אצל אמא, ככה בחשאי, בלי שאבא ירגיש...
במרץ רב סרגת כפפות לידיים שמא נקפא בקור העז בצבא.
האמת, בזמן השירות לפעמים זה היה מצרך מאוד חיוני.
בתחילת הקיבוץ עבדת במטבח. סחבת סירים עם מים, סיפרת לי. אחר כך עבדת שנים ארוכות בתפירה.
לפני כשנתיים נאלצת לעבור לבית הסיעודי. התקבלת בחום וטיפלו בך במסירות. על כך תודתנו הרבה לכל הצוות.
אבל המוות בא בחשאי. התגנב לתוך נפשך. המומחים לא מצאו תקלה חמורה בגוף. ואם נכון הדבר או לא – הכריעו אותך אותם ימים אפלים שחכו להכות לאחר כל כך הרבה שנים.

נוחי בשלום
יגאל.