תאריך לידה: 23.11.1925
תאריך פטירה: 13.05.2015
עקיבא נולד ב-23 בנובמבר 1925 ברוסריו שבארגנטינה להוריו יוסף ופאולינה, שהגיעו לארגנטינה מרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אח למינה אחותו הבכורה.
בית משפחת וסרמן היה בית שהפרנסה לא הייתה מצויה בו בשפע והקושי גדל מאוד כשיוסף, אביו, נפטר בגיל צעיר, לכן נאלץ עקיבא לעזוב את בית הספר בגיל 16 ולעבוד בחנות השעונים של גיסו.
בהיותו בן 11 קרתה לו תאונה שבעקבותיה נכרתה רגלו, אך עקיבא לא נתן לעובדה זאת להפריע לו, הוא עשה הכל כמו כולם. הוא לא הרגיש נכה ולא נתן לסביבתו להתייחס אליו כאל נכה.
בערך בגיל 16 הצטרף עקיבא לתנועת השומר הצעיר ויחד עם חבריו מקן רוסריו עלה בשנת 1951 לישראל, בתחילה להכשרה בגלאון ומשם לגזית.
מספר שנים לאחר שעלה הביא את אמו לגזית, כאן חיה שנים לא מעטות.
בגזית הכיר עקיבא את נחמה ואת בנה רון ויחד הקימו משפחה אליה נולדו אסף, נדב ואפרת, וכשנולדו הנכדים לא היה סוף לאושרו.
בגזית עבד בתחילה בנגריה, שם באה לידי ביטוי תבונת הכפיים שלו, ואחר כך, במשך שנים רבות עבד במזכירות הטכנית, שם הקליד במכונת כתיבה את עלוני הקיבוץ ושכפל אותם במכונת השכפול, ומילא את כל שאר עבודות האדמיניסטרציה הרבות שהיו נחוצות במזכירות, ולאחר מכן כאחראי על קופת הבית, גם תפקיד זה מילא שנים רבות.
במשך השנים כיהן עקיבא כמזכיר קיבוץ, היה מרכז וחבר בוועדות שונות, בעיקר בתחום החברה והפרט, שתמיד היו קרובים לליבו, והיה פעיל בקיבוץ הארצי במסגרת ההנהגה העליונה ובשנים. כאשר יצא לפנסיה, התוודע לתחום הציור, בו גילה כשרון והתלהבות, צייר ציורים רבים ונהנה מאוד מעיסוקו זה.
הפרידה מנחמה הייתה לו קשה מאוד, ולאחר מותה הוא כבה אט אט, עד לפטירתו כשנה אחריה.
בן 89 שנים היה במותו.
יהי זכרו ברוך.
הספד של אפרת
אבא אהוב שלי,
סוף סוף מצאת לך מנוחה. השנים האחרונות לחייך לא עשו עמך חסד. הן היו בהיפוך גמור לשנים מלאות העשייה שהיו לך.
בגיל 11 קרתה לך תאונה שבעקבותיה נכרתה רגלך. לעולם לא נתת לעובדה הזאת להפריע לך ועשית הכל כמו כולם, רק ביותר נחישות. המילה נכה, לא הייתה בשימוש בסביבתך, כי לא הרגשת נכה.
היה לך חוזק פנימי ויכולת סבל שלא ראיתי כמוה. הייתה לך אופטימיות מדבקת וגם ברגעים הקשים לא נתת לעצמך הנחות. היית צוק איתן ועמוד תמך לאמא, גם בזמנים של עצב ואובדן, והיא מצידה, השיבה לך במנות גדושות של רוך, שקט ודאגה יומיומית לשלומך. היא בוודאי עומדת שם, במקום שכולו טוב, ומחכה לך עם התיק הכחול, שיש בו את כל מה שאולי תצטרך, העיקר שלא יחסר לך משהו. חמל'ה, תגיד לה בטון הרך שהיה שמור אצלך רק בשבילה, זו את שהיית חסרה לי.
האהבה שלך ושל אמא והזוגיות המיוחדת במינה, בת שישים השנה, שרק התעצמה ככל שהתקדמתם בשבילי החיים, מהווים סמל לכל זוג באשר הוא. דבקתם אחד בשנייה לכל אורך דרככם המשותפת, כצעירים בשדות גזית, כהורים החולמים את עתיד ילדיהם, בזמן האבל הכבד על נפילתו של רון, וכזוג שבחר בחיים למרות הכל, כפי שהעידו הידיים האחוזות על כסאות הגלגלים במרפסת הבית הסעודי. כאשר אמא הלכה לעולמה, התעטפת בגעגועים כה עזים אליה, עד שליבי נצבט לראות עד כמה אתה חסר אותה.
במקורות נכתב "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב?" אתה הוא אבא, האיש הזה.
אני תמיד אזכור אותך כאבא מפרגן, אוהב ומלא שמחה. לעולם אזכור איך שיננת לי בצעירותי שתמיד ניתן למצוא בכל אדם משהו טוב, והוספת באותו להט ואמונה שאפיינו אותך, שלכשנמצא הטוב הזה באדם, יש להגדיל לעשות ולציינו בפניו. ברוח זו ידעת לפלרטט עם כל באי העולם בחן ובקלילות, שהפכו גם מחמאה מוגזמת, לחיוך מכיר תודה, אצל כל מי שפגש אותך. ידעת לתת צבעים חיים לכל האנשים השקופים בחברה הסובבת אותך ולהציפם בתחושת ערך. בעין הצייר שלך ידעת לראות אותם ובנפש המהפכן שלך, לא להתעלם. היה לך, אבא גאה שלי, כמו בתפילה המפורסמת ההיא, את האומץ להשפיע על שביכולתך לשנות, את השלווה לקבל את שאין ביכולתך לשנות ואת התבונה להבחין בין אלה. את האבנים היקרות האלה שחצבתי מתכונותיך, אני משתדלת אבא, להעביר לדורות הבאים, למען יבנו בהן עולם טוב יותר, כמו זה שהאמנת שיכול להיות, עד עצם יומך האחרון.
דברים שכתב אליהו להב
לפני כחודש נפרדנו כאן משאול חפר ושוב היום חזרנו להתכנס כדי להביא לקבר חבר ותיק נוסף, מבין מייסדי קיבוצנו – עקיבא וסרמן, שהלך לעולמו והוא בן 89.
החברות שלי עם עקיבא נמשכה כ-70 שנה, כשנפגשנו בתנועת השומר הצעיר.
גרנו באותה שכונה, בבתים קרובים ולמדנו יחד בבית הספר היסודי. בכיתה ד' או ה' נדרס עקיבא ע"י חשמלית ונאלצו לקטוע את רגלו. מאז אני זוכר את עקיבא, או קרליטוס כפי שכולם כינו אותו בחיבה, הולך בעזרת קביים. לאורך כל השנים היה עקיבא עבור כולנו מופת של נחישות בהתמודדות עם נכותו, שלא נכנע לה והמשיך לחיות את חייו במלואם.
כך היה גם כשנסענו יחד למחנה ה"שומר הצעיר" בקורדובה ('מושבה', כמו שקראנו למחנה בעברית), שבעקבותיו החלטנו 7 חברים, ועקיבא בתוכם, להקים לראשונה קן של השומר הצעיר בעירנו – רוסריו. מאז לא נפרדנו. בתנועה השתתף עקיבא בכל הפעילויות, כולל טיולים ומשחקי כדור. עדיין אני רואה אותו בשער קבוצתו עומד כחומה בצורה והודף כל כדור בידיו או בעזרת הקביים המונחות לידו.
בשנת 1951 עלינו ארצה באותה פלוגת עלייה, באניות האיטלקיות, להכשרה בגלאון ואז לגזית, גם כאן היינו שכנים. בגזית מצא עקיבא, למרות המוגבלות, עבודה בנגריה שם באה לידי ביטוי תבונת הכפיים שאפיינה אותו.
עקיבא היה חובב כדורגל מושבע ולא החמיץ אף משחק של הקבוצה שלנו במגרש באזור הלולים, במסגרת הליגה האזורית אי-שם בשלהי שנות השבעים. כשהתווכחנו על קבוצות שהגיעו לצמרת היה נוהג לומר, עם חיוך רחב על פניו: איש לא יוכל להתחרות איתי בצמרת של מצונתרים או אלה שעברו ניתוחי לב.
נזכור ונזכיר את עקיבא בשנים החיוניות בחייו עובד במזכירות הטכנית, כשהוותיקים בינינו זוכרים את עקיבא מדפיס את עלון הקיבוץ במכונת המימאוגרף ומטפל בעדינות בסטנסילים ובמלאכת השכפול. לאחר מכן איש קופת הבית ששירת אותנו בנאמנות לאורך שנים ארוכות בצריף שאיננו קיים עוד, הרבה לפני עידן המחשב.
במשך השנים כיהן עקיבא כמזכיר קיבוץ, היה מרכז וחבר בועדות שונות, בעיקר בתחום החברה והפרט, שתמיד היו קרובים לליבו. היה פעיל בקיבוץ הארצי במסגרת ההנהגה העליונה ובשנים הבאות הקדיש עצמו בהתלהבות יתרה לתחום הציור.
בשנים האחרונות ביקרתי לעתים קרובות בביתם החם והמטופח של עקיבא ונחמה ז"ל, קן של אוהבים במלוא מובן המלה. השיחות התגלגלו ונעו בין זיכרונותיה של נחמה מלודג' לבין הסקרנות והעניין הרב שגילה עקיבא בכל דבר המתרחש בחצר הקיבוץ.
ההתדרדרות שחלה במצב הבריאותי של שניהם לא הותירה בפניהם ברירה והם נאלצו להעתיק את מגוריהם לבית הסיעודי. לשניהם היה קשה ביותר להסתגל לתנאים החדשים, למרות הערכתם המלאה לטיפולם המסור של כל עובדי הבית. עם פטירתה של נחמה לא היה לי ספק שעקיבא – שבמשך כל חייו ידע להתמודד ולהתגבר עם כל הקשיים והמחלות שפקדו אותו – לא יוכל לשרוד לבדו, בלי הנפש הכל-כך אהובה לידו. בכל פגישותינו האחרונות בקשה אחת הייתה בליבו: שסבלו יתקצר, בדידותו תסתיים ושוב יוכל לפגוש את נחמה שלו אי-שם.
רצונו אכן התגשם והיום אנו נפרדים ממנו בעצב וחשים בצער שלפנינו שנים של פרידות, התמעטות וחולי.
אנו מחזקים את לבם של הבנים: אסף, נדב ואפרת, שליוו את עקיבא במסירות אין קץ ובאהבה ללא גבול.
תנוח בשלום עקיבא חברי הטוב. חבל על השיחה שנפסקה וכבר לא תתחדש.
