קיבוץ גזית

תאריך לידה: 06.03.1930

תאריך פטירה: 12.12.2021

גליה נולדה כפאני להוריה נפתלי ולאה קונרד בבואנוס-איירס. הוריה הגיעו מאוקראינה ורוסיה, כל אחד לחוד. אחרי שהתחתנו וגליה נולדה התיישבו במושבה של הברון הירש באזור ריוורה.

גליה היא הבת הבכורה אחריה נולדו 3 אחיות. במושבה הייתה לאביה חלקת אדמה גדולה בה גידל ירקות ובעלי-חיים כך שאוכל אף פעם לא חסר אבל התנאים היו קשים. חיו בלי מים זורמים וללא חשמל. על מנת למצוא מים היה אביה קודח באדמה וכשירד גשם היו אוספים את המים בגיגיות, בחביות, בבקבוקים גדולים ובכל מה שאפשר. את הנטייה לאסתטיקה ירשה גליה מאמה שעל אף העוני והבית שהיה בנוי לבנים מבוץ, צבעה את הקירות בלבן ואת הרצפה באדום, גידלה הרבה צמחים כדי שיהיה ירוק סביב הבית והבנות גזרו פרחים מנייר לקשט את הקירות. את סידורי הפרחים של גליה לאירועים השונים לאורך השנים, הרווחנו כנראה משם.

תחנת הרכבת הקרובה ביותר לבית משפחת קונרד הייתה מרוחקת 5 ק"מ מבית המשפחה, אליה הגיעה רכבת פעמיים-שלוש בשבוע. על יד תחנת הרכבת היה בית-ספר אך בגיל 6 כשהייתה צריכה גליה להתחיל ללמוד לא רצו ההורים שכל יום תעבור את כל הדרך הארוכה הזאת לכן החליטו לשלוח אותה למשפחתה הגדולה בבואנוס-איירס. שנה שלמה לא ראתה את ההורים ואת האחיות ובכתה הרבה. בחופש חזרה הביתה ואת כיתה ב' עברה גליה יחד עם אחותה בריוורה העיר הקרובה, אצל משפחה שהוריה שילמו לה על האירוח של הבנות. לאורך שנות בית הספר עברה גליה ממקום למקום ואת התיכון סיימה בהתכתבות. היא לקחה אחריות על הלימודים של אחיותיה, שכרה חדר בריוורה, עבדה וטיפלה באחיותיה הצעירות שהלכו שם לבית הספר.

אביה היה קומוניסט והיא הלכה אחריו. אחרי הקמת המדינה הגיעו שליחים מהארץ לריוורה מהם השתכנעה לעבור לציונות ועזבה את הקומוניזם. על רקע זה היו ויכוחים בינה לבין אביה. בערך במקביל לזמן שבו התחילו לפעול תנועות-הנוער הציוניות בריוורה פגשה את דבורה שכנר, את טיטו בייסר ואת רוקה, חברינו לדרך שהלכו לעולמם. הם היו בתנועת נוער ציונית ועלו לארץ ישראל בשנת 1950 במסגרת תנועת השומר-הצעיר. באותו זמן עדיין חיפשה גליה את הדרך שלה. החברים שלחו לה מהארץ הרבה מכתבים עד שלבסוף החליטה לעלות ארצה. ההורים שלה מאוד התנגדו, בעיקר אמה שפחדה שכל האחיות יעלו אחריה. בסוף הם התרצו וקיבלו את הרעיון. ואכן אחותה צילה עם בעלה ברנרד והילדים עלו ארצה והגיעו לגזית בשנת 1965, אחריהם עלו גם ההורים.

גליה עלתה ארצה ביולי 1951 במסגרת פלוגה של השומר-הצעיר שהייתה מיועדת לגזית ולמרות שלא הייתה לה שום הכשרה חקלאית אמרה שיש לה ידע מהבית בחקלאות וכך, אחרי הכשרה בגלאון הגיעה גליה ישר לרפת שם גם הכירה את דב איתו התחתנה בשנת 1953. עם השנים נולדו שלושת הבנים ארנון, יורם ואיתי.

בראיון לעבודת השורשים של הנכדים נתנה גליה את השיעור של החיים שלה כשאמרה להם כך:

בשנה שיורם נולד סיימתי לעבוד ברפת. בקיבוץ החליטו שאני אצא ללמוד להיות חובשת. לא כל כך רציתי, כי לא רציתי להשאיר את הילדים, אבל שכנעו אותי. קיבלתי הכשרה בסיסית בבסיס צבאי במשך 3 חודשים ובמהלך שנות העבודה שלי במרפאה המשכתי ללמוד בקורסים של המועצה וברופין כדי לשפר ולקדם את ההכשרה שלי כאחות מעשית. למדתי הרבה גם מהרופאים שעבדתי איתם. עבדתי במרפאה במשך הרבה שנים. יצאתי ללמוד קורס של סייעות שיניים וקיבלתי תעודת הסמכה. עבדתי כסייעת לרופא שיניים ועזרתי לבסס את תחום רפואת השיניים בקיבוץ. בהתחלה מרפאת השיניים הייתה בצריף והרופאה הגיעה ברגל מהצומת. המטופל ישב על כיסא מתקפל ואת המכונה הפעילו בעזרת הרגל. אותה רופאה הורישה בצוואתה את מרפאת השיניים שלה, על כל תכולתה, לגליה ולקיבוץ גזית. במרפאת השיניים עבדה גליה עד ליציאתה לפנסיה.

מדבריה של גליה: "אחרי שסיימתי לעבוד ויצאתי לפנסיה מאוחרת חיפשתי איך להמשיך לעזור. הורי תמיד ידעו לעזור, בשמחה ובעצב. הם היו אנשים של נתינה ומהם לקחתי דוגמה ותמיד חיפשתי איך לעזור לאנשים. עזרתי להרבה מבוגרים בקיבוץ ופניתי לבית חולים העמק בעפולה מתוך רצון להתנדב שם. לקחו אותנו לסיור בבית החולים. הציעו לי להתנדב במחלקת כירורגיית ילדים. לספר סיפור לילדים המאושפזים. היו שם גם ילדים יהודים, וגם ילדים ערבים. הרגשתי רע עם זה שאני מקריאה בעברית והילדים הערבים לא מבינים את הסיפור וביקשתי לעבור מקום. רציתי להתנדב במחלקה לטיפול נשימתי שם דב היה מאושפז. בזמן האשפוז שלו עזרתי להם, וכך הייתי גם קצת יותר עם דב. אבל כשהגעתי להתנדב במחלקה ראיתי שזה יהיה לי קשה. הציעו לי לעזור בזימון תורים שם באמת הרגשתי שאני תורמת. אני מדברת עם אנשים בכל השפות ועוזרת להם בקביעת התור.

אני מרגישה שחשוב להיות מסור למה שבחרת. כל אחד בוחר את הדרך שלו אבל יש השפעה לחינוך. במשפחה שלנו תמיד השקיעו והתמסרו. חשוב להיות בן אדם ישר, נאמן, לומד, מתעניין ונוח לבריות. מי שנותן גם מקבל"

זאת גליה שכולנו הכרנו, שהלכה והתרחקה מאיתנו בשנים האחרונות, עטופה בטיפול המשפחה וז'אנה המטפלת הנאמנה

שבעת שנים ומעשים נזכור את גליה.

בת 91 במותה

יהי זכרה ברוך.

כתבה: טלי גורן ספיר

הספד של יורם

זהו תם המסע, מסע ארוך שהתחיל במושבות של הברון הירש בריברה והסתיים אתמול בבית שהקימה בקיבוצה גזית.

בית שתמיד שקק חיים ואדם, שתמיד אירחו בו בשמחה נערות ונערים שהגיעו לקבוץ ואומצו על ידי הורי כבנים.

בית שתמיד היו בו פרחים וריח עוגות ששיקפו עשייה קיבוצית. כך למשל בעונת המישמש אמא הייתה מכינה את עוגת המישמש ההפוכה עם הקרמל או עוגות השמרים שנקראו גם עוגות השבת שחולקו על ידי בהיותי נער ליעדים שאמא חשה שזקוקים להן.

יפתחי שעתה מטייל בדרום אמריקה שידוע כאופה כמעט מקצוען זיהה את הפוטנציאל והחליט כאשר היה בן 12 בערך לערוך קייטנת אפייה עם סבתא גליה האופה המצטיינת במשפחה על מנת ללמוד ולשמר את הידע הכמוס הזה.

התוכנית הייתה לאפות שלוש עוגות ביום וכך להביא את התורה שבעל פה לידי מעשה ולשמרו בכתב. כאשר אנחנו מעלים מהכתובים את המתכון ל"מצברייט" למשל, כך כתוב:

"לוקחים מצות לפי מספר האנשים, את הקמח והביצים על פי המצות ובסוף מוסיפים את החלב לפי העין....." ובסופו של דבר זה יצא מה-זה טעים. זוהי דוגמה לאינטואיציות הבריאות שהיו לה שלא מעוגנות בשום תאוריה.

באותן האינטואיציות לקחה על עצמה את הטיפול בחברים מסויימים וליוותה אותם במסירות אין קץ בתקופות קשות, ידעה לאתר בדיוק בזמן הנכון את הסרטן שנגס בגופה או ידעה לטפל באבא בעת מחלתו.

אמא לא הייתה אדם של אידיאולוגיות נוקשות, היא הייתה מחליטה על פי הלב. למשל היה לה ברור שכדי שהקיבוץ יקלוט את בניו צריך לתת לדעתם משקל לכן לא הייתה לה בעייה להצביע על פי דעת הצעירים.

את אמא חולבת פרות ביד ורוכבת על סוסים הכרנו רק מתמונות טרום קיומנו. כאשר אני מצטרף למשפחה אמא כבר מקימה מרפאת שיניים ואני זוכר את השמחה בקבלת הציוד החדש ואותי משחק בו כבמגרש משחקים פרטי שלי. במקביל גם השטח הפרטי שלנו לכאורה היה נחלת הכלל, אני זוכר בעת ארוחת השבת בחדר האוכל פיות כואבים נפערים מעל שולחן האוכל עם אצבע המורה על המקום הכואב והסיכום הבלתי נמנע שניפגש במרפאה אחרי הארוחה, או מערכת שיניים תותבות הנעטפות במפית ומוכנסות בצנעה לכיס.

תחום אחר שאמא נרתמה אליו היה בוועדת תרבות, היא הצליחה להביא את ההובי שלה בסידור פרחים, למרחב הקיבוצי, כל חג, ערבי תרבות, מסיבות וחתונות זכו להתקשט בשזרותיה. אני זוכר שגוייסתי להחזיק את הסולם בעוד היא מטפסת אל זר התלוי בגובה על מנת לסדר פרח סורר שזז ממקומו או להיכנס למים לשפר מיקום של סידורי פרחים צף בתוך הבריכה סמוך לאירוע המתקרב.

על המרץ הבלתי נגמר של אמא, כתבה אחותה צילה ביום הולדתה ה-80

"אלוהים קצב 10 מנות אדרנלין לעולם, תשע לקחה אחותי הגדולה". ואכן אי אפשר לשכוח את האנרגיות שיצאו ממנה כאשר נסעה על האופניים האדומות הישנות שקול חיכוך השרשרת במגן בישר לכולם על הגעתה לאזור. אופניים שהתעקשה לשמר עת רוב החברים כבר עברו לטכנולוגיה החשמלית. וכאשר הגיעה נראתה מחייכת והיה דומה שמיד יוצאת ברכיבה למשימה הבאה.

אנרגיות אלו לווו גם בחוש מיוחד לכדור. אין ספק שהסיבה שגברברי משפחת סורוקה גזית רצים אחרי כדור בשעות שבני אדם נורמליים נמים את שנתם נעוצה בגנים שהעבירה לנו. ובאמת גם בשנים האחרונות כאשר נזקקה להליכון הוא היה גם משמש כמובן כשער למשחק כדור עם הנכדים.

אמא מאד אהבה טיולים. אני זוכר אותנו יוצאים בשבתות מוקדם בבוקר עם משקפת ענקית ומגדיר ציפורים שרכשה ותרגמה עבורנו לעברית, לטיול בוואדי לזיהוי ציפורים. טיולים אלה הפכו מסורת ובדרך כלל היינו מציינים אירועים משפחתיים בטיולים. זכור לכולנו היטב איך בגיל 80 היא ירדה בגאווה בסולמות בקניון נחל אוג או כאשר בערך באותה תקופה ירדנו דוך בוואדי שלנו היא ללא היסוס התיישבה ועשתה את כל הירידה על הטוסיק בגאווה ובחיוך.

היה נראה שהכל יכול להסתיים בטוב אבל יום אחד הופיע אצלנו אלץ והשיט אותנו למימי השיטיון. על הספינה עלתה אז גם המלאכית ג'אנה שניווטה את הספינה ברגישות ומיומנות נשגבים. ועל כך אנחנו אסירי תודה לה.

הספינה הפליגה לימים ארוכים, והגיעה לימים סוערים ועמוקים. לעיתים איבדה תיקשורת והייתה נחוצה עזרה להחזרתה. כל העת הכו בספינה גלים של ערך האדם, הזכות לחיים בכבוד והזכות למות בכבוד. אבל בכל אותה עת בעזרתה של ג'אנה הצלחנו לשמר מסגרת טובה ותומכת ולאפשר לאמא סיום חיים טוב ומכובד והיה נראה שבדרך כלל היא שמחה.

ושוב המון תודות לג'אנה.

נזכור אותך אמא לתמיד.