זהבי בינה

הנצחה • 16/11/2018 כניסות

תאריך לידה: 10.05.1930

תאריך פטירה: 30.05.2018

בינה זהבי לבית פרידמן נולדה בפולין להוריה רבקה ומשה. עוד בפולין הייתה רבקה, אמה של בינה פעילה בתנועת נוער ציונית. כל חפצה היה להכשיר עצמה להיות חלוצה בארץ ישראל, לכן רצתה ללמוד חקלאות, מה שהביא אותה מפולין לברלין. משה פרידמן, אביה של בינה עשה דרך דומה מפולין לברלין כדי ללמוד הנדסה ומדעים ושם נפגשו.

הדרך לארץ ישראל התארכה ובני הזוג הגיעו לארגנטינה והתיישבו בכפר PEDERMAR השייך לאחת ממושבות הברון, בפרובינציה אנטרה-ריוס.

רבקה ומשה בנו משפחה גדולה – שישה ילדים: ארבעה בנים ושתי בנות. בינה הייתה הבת השלישית. בית גדול, בלי חשמל וללא מים זורמים. בחוץ הייתה משאבה ידנית בעזרתה שאבו מים לבית. בית מוקף תמיד פרחים צבעוניים שאם המשפחה דאגה לטפח.

את הקשר לתנועה הציונית ביטאה רבקה בשמות שנתנה לילדיה. כך זכתה בינה בשם : בלפוריה, ע"ש הלורד בלפור שניסח את המסמך הציוני החשוב: "הצהרת בלפור". זאת הייתה מעמסה לא קטנה לילדה קטנה. השם עבר מספר גלגולים ואחרי העלייה ארצה התייצב על השם בינה, שפירושו בעברית מעורר השראה – בינה.

תמיד חייתה בינה בין שני עולמות. אמה באה מבית דתי ומאמין ושמרה את מנהגי הבית שלה בלב. אביה גדל בבית חילוני לחלוטין והתנגד באופן נחרץ לציונות ולסממנים הדתיים ביהדות, מעולם לא הלך לבית כנסת אבל כיבד את אשתו ושיתף איתה פעולה בבית.

כאגרונום התפרנס אביה של בינה מגידול דבורים, פרנסה שהייתה תלויה בתהפוכות הטבע ופירנסה באופן צנוע את המשפחה. לא רק שסבלה מעקיצות הדבורים, גם דבש לא אהבה בינה כל חייה. בינה והאחים שלה חיו בטבע – מטפסים על עצים, אוספים ביצים, רצים בשלוליות ומאושרים אך כשבגרו היו צריכים לעבור לעיר הבירה של הפרובינציה – פרנה, כי בכפר לא היה בית ספר תיכון.

את המעבר לעיר הדבורים לא שרדו ומשה האב נאלץ לסגור את עסק הדבש ולקנות מכולת, עבודה שלא הסבה לו נחת, מה שהביא אותו לעבור לעבוד בתחום הצילום.

השפעתה של האם הייתה כנראה רבה מזו של האב, עובדה שכל הילדים הלכו לתנועות נוער ציוניות. רבקה הייתה גאה בילדיה שכולם שאפו לעלות ארצה. גם בינה רצתה אבל הבינה שעליה מוטלת האחריות להישאר ולהמשיך לעבוד בחנות הצילום של ההורים. כשסיימה תיכון עברה לחיות קצת בעיר הגדולה, בבואנוס איירס במשך שנה, ושילבה את החיים שם עם לימוד ריטוש וצילום עדין. למדה ועבדה וכשחזרה הביתה הצטרפה לסטודיו המשפחתי, צילמה בסטודיו כלות, טקסי טבילה, וכל מה שביקשו.

מסירות היא אולי התכונה המאפיינת ביותר את בינה שכולנו הכרנו. רבות מהחברות שלה עלו ארצה והיא נשארה כל פעם יותר לבד. "נקלעתי לקונפליקט לא פשוט, היא סיפרה, מצד אחד כל החברים והחברות שלי עלו ארצה וגם אפרים, איתו היה לי קשר מיוחד וקרוב. מצד שני אני הייתי זאת שהחזיקה את הגלריה של המשפחה. נקיפות המצפון שהיו לי הביאו אותי לדחות את העלייה ארצה עוד שנה ועוד. מדי פעם הגיעו שליחים מארץ ישראל ומארגנטינה הביתה, לשכנע את ההורים ואותי שאעלה לארץ, אבל אני הרגשתי מחוייבת. השנים עברו אבל לא רציתי להתקשר עם אף בחור מארגנטינה כי ידעתי שבסופו של דבר אעלה לישראל."

בת 26 הייתה בינה כשיום אחד אמרה לה אמה: "ממחר את מתחילה לעשות סידורים לעלייה." היא הודתה לאמה על ששחררה אותה מהמחויבות שלקחה על עצמה ונתנה לה לעשות מה שבעצם רצתה כבר הרבה שנים.

כשאפרים עלה ארצה, הייתה לבינה הפרידה ממנו קשה מאוד, הקשר ביניהם היה הדוק וקרוב. שלושה חודשים לאחר שינאי, בנם הבכור של אפרים ונירה נולד, עלתה בינה ארצה וחזרה לחיות ליד אפרים כאן בגזית.

אבל אז שוב היה עליה להיפרד. "בתקופה האחרונה", סיפרה בינה, "כשידעתי כבר שאני עולה לארץ, הייתי מכינה את עצמי ועושה תרגילים להתרחק מהבית. הלכתי כמה מאות מטרים ודמיינתי איך אני מרגישה כאילו אני כבר מאוד רחוקה מהבית. כשהייתי כבר בגזית, מטפלת בגיל הרך ושמעתי את שיר הילדים 'אמא יקרה לי', זלגו דמעות על לחיי. ממש כמו שאמא בכתה על הוריה שהתרחקה מהם, כך גם אני."

בשנת 1957 הגיעה בינה ארצה ישר לגזית. "הופתעתי לטובה ממה שפגשתי כאן בקיבוץ", סיפרה בינה. "חשבתי שאגור באוהל והופתעתי לראות שכולם חיים בחדרים מסודרים, אמנם צריפים אבל לא אוהל." חדר הבנות אליו הצטרפה היה הומה ביקורי הרווקים של גזית. לילה אחד, בשעה אחת-עשרה, כשהיה כבר שקט, נשמעה לפתע דפיקה בדלת וזאב הופיע. הוא גר באחד החדרים הסמוכים, חיכה שכולם ילכו מהחדר של הבנות, ורק אז נכנס. "אפשר להגיד שמיד אהבתי את החכמה בה פעל ואת דרך דיבורו העדינה של זאב" סיפרה בינה. הקשר התהדק ודי מהר הבינו שהם רוצים להקים יחד משפחה.

ביום החתונה בגזית קיימו ההורים אירוע מקביל. שתי המשפחות וידידים, התכנסו בפרנה לארוחה חגיגית.

מקום העבודה הראשון של בינה בגזית היה הכרם. היא באה הרי ממשפחה חקלאית והתחום לא היה לה זר. בוקר אחד ביציאה לכרם חבר אחד התחיל לקפוץ ולרקוד. למבטים שנשלחו אליו הוא ענה שרצה שבינה תחשוב שכולם כאן יוצאים לעבודה בריקודים...

לבינה וזאב נולדו שלוש בנות, רינה ז"ל, עדה וחן. הלינה המשותפת לא התקבלה בהתנגדות כי בינה הכינה עצמה לכך וגם אם לפעמים רצתה קצת אחרת האמינה בלב שלם בהשקפת העולם הקיבוצית.

אחרי הלידה של רינה נכנסה בינה לעבוד בבית ילדים והבינה שהגיל הרך יהיה המקצוע שלה. היא המשיכה לצלם, לאפרים היה חדר חושך ויחד פיתחו תמונות אבל רק כתחביב. תפקיד חייה של בינה היה טיפול בילדים בגיל הרך. במשך שנות עבודתה בחינוך הגיל הרך, יצאה בינה להשתלמויות קצרות וארוכות עד שיום אחד בא אליה מרכז ועדת חינוך והציע לה לבנות תפקיד של רכזת הגיל הרך. היא נענתה לאתגר ושנים רבות ארגנה קבוצות הדרכה למטפלות ולהורים במסגרת התפקיד שכלל התייעצויות מקצועיות ובעיקר מילא אותה בסיפוק רב. כשפרשה מהחינוך עברה בינה לעבוד בספריית המוסד בעין-דור, שם למדה לכרוך ספרים, מה שעשתה שנים רבות עד פרישתה מבית היוצר.

אחרי שנים רבות הגשימה אמה רבקה את החלום הציוני שלה ויחד עם משה האב עלו ארצה. בסוף חייהם התגוררו כאן בגזית עם שניים מילדיהם אפרים ובינה, המון נכדים, נינים ומלאי סיפוק. משפחת פרידמן הגדולה יצרה מסורת נפלאה של מפגשים שנתיים חווייתיים ומאושרים אליהם הצטרפו עם השנים עוד ועוד בני ובנות משפחה.

השנים האחרונות לא היטיבו עם בינה. היא נשאה את צער הפרידה הנורא מבתה הבכורה רינה, את הפרידה מהוריה, מאפרים ושני אחים נוספים. לאט לאט שקעה והתרחקה, כשזאב שלה תמיד נמצא ודואג ומלווה ומקווה.

בת 88 הייתה בינה במותה, השאירה את זאב, שתי בנות 9 נכדים ושני נינים.

יהיה זכרה ברוך.

(כתבה: טלי גורן-ספיר)

הספד של עדה

אמאל'ה שלי היקרה.

יושבת לידך כשאת נאבקת ונלחמת על נשימתך, נשמתך

והעולם המשותף שלנו מתכווץ אל תוך חלל החדר

אמאל’ה שלי, מעולם לא ראיתי את הכוחות האלה שבך, ליבך החזק והשברירי כל-כך שנחבא מתחת למעטפת הפרידמנית הנוקשה שמיסכה והכבידה עלייך במסע החיים.

הטבע והרצון שלך לחיות את החיים בצורה שמחה משוחררת ופתוחה הוחבאו בצילם של נוקשות שעורבבה ביחד עם רוך וחום. אלה דברים שהיו טבועים בך עמוק וליוו אותך לאורך כל הדרך.

לא היו בך את הכוחות לעמוד מנגד, להרפות, לשחרר ולהשתחרר מכל העומס הכל-כך מיותר,

תכונות שזיהיתי בך כבר בגיל צעיר, אך הבנתי את מהותם ומקורם רק בשלב מאוחר יותר בחיי. אף פעם לא שיתפת אותי בקשיים שלך וניסית להחביא את חולשותיך כי זו הייתה הנורמה - לא לחשוף ולא לשתף.

אמא שלי, זה ברור לי ומובן מאליו שהיית ראויה להמון חום ואהבה, שהיית זקוקה למקום של ביטחון ורוגע.

החיים זימנו והפגישו אותך עם אבא שהיווה עבורך עוגן, חום, נתינה ומרחב מגונן ואוהב, כאילו הגעת למעין אי מבטחים שם קיבלת את כל שהיית צריכה.

אמא שלי שהאמנת והיית כל כולך בחינוך המשותף ורכזת את הגיל הרך בקיבוץ, תודה לך ששיתפת ושלימדת אותי כל-כך הרבה על הגישה לילדים והתפתחות הילד בגיל הרך, ידע שהפנמתי והשתדלתי ליישם עם בנותי – נכדותייך, ועכשיו עם נכדי, שהם הנינים שלך.

וגם אמא שלי, אני מקבלת ומבינה את זה שבגלל מעורבותך הרבה במערכת החינוך בקיבוץ נתת לי אינספור פעמים לחזור לבד לבית הילדים כשהיה חושך, ופחדתי בשבילים החשוכים, וזאת כי היית צריכה ללכת ולהשכיב ילדים אחרים בבית הילדים בו עבדת, ואין ספק שתחושת הלבד בחושך נחרטה בי עמוק ונטמעה בתוך מערכת היחסים בינינו, ביחד עם הידיעה שגם לך לא היה קל עם זה, אך היית נאמנה לתפקידך ועשית מה שהיה מוטל עלייך.

אמא שלי, אני מודה לך שהענקת לי ככל יכולתך והבנתך. אני יודעת שאחרי ומעל הכל תמיד רצית את הטוב עבורי למרות שלא תמיד הבנתי ופעמים אף נפגעתי כשחוש ההומור שלך כוון בצורה שהכאיבה.

אני נזכרת בטיולים שלנו בשבתות, בעוגות ובמאפים המופלאים שלך, בשבתות בבוקר בבריכה על הפיקה, יחד עם הצורך שלי ביותר תשומת לב ממך והכעסים על כך שלא קיבלתי מספיק לטעמי. אני נזכרת בנסיעות לסבא וסבתא לבית שלהם בתל אביב, אהבתי את הנסיעות איתך לבד לתל אביב ועוד כל כך הרבה דברים שעברנו ביחד, חלקם טובים יותר וחלקם פחות אך מכולם למדתי וגדלתי להיות האדם שאני היום.

ועכשיו כשגופך עדיין חם, עור פנייך חלק ואת שוכבת נינוחה במנוחה, את עולם ומלואו שהתכווץ חזרה אל תוך גופך.

לימדת אותי כל כך הרבה דברים במהלך החיים, ובתקופה האחרונה התכנסת יותר ויותר והתקשורת איתך נהייתה קשה וכמעט בלתי אפשרית. ניסיתי להיות שם בשבילך כמה שיכולתי, חיפשתי דרכים לתקשר איתך ולשמח אותך. אני לא יודעת אמא אם הצלחתי או נכשלתי, אבל ניסיתי כמיטב יכולתי והבנתי.

בימים האחרונים התקשיתי לעזוב אותך, הראית סימני מצוקה, חוסר נוחות ונינוחות, ולאט לאט שקעת. היה לי כל כך חשוב שלא תסבלי, ושתישארי במקום שהרגשת בו בטחון ושלווה - ב"נווה גזית, מקום שהיה ביתך בתקופה האחרונה, מקום בו זכית לידיים מטפלות מלטפות ואוהבות, ביחס אנושי ומכבד כל הדרך עד הסוף. וזה המקום להודות לאלה ולצוות הנפלא על הטיפול המסור באמא והליווי והתמיכה שקיבלתי מכם.

ליבך המשיך לפעום עד שהחלטת לשחרר את הנשימה האחרונה ולהשתחרר ולהיפרד מהגוף שנותר ללא נשמתך.

אמא יקרה המשיכי הלאה בדרכך החדשה. בליבי תישארי לעולמי עולמים.

אוהבת אותך ומודה לך שאיפשרת לי להיות איתך לאורך המסע, וברגע המשמעותי של הפרידה.

אוהבת אותך עדהל'ה שלך.

דבריו של זאב

בינה יקירתי,

אחרי חיים מלאי פעילות שהצטיינו בעזרה מתמדת לזולת מגיל הילדות, גם במשפחתך וגם במקום עבודתך.

זכית, אחרי שנים של מאבק עיקש, להגיע למנוחה שלמה לצידה של בכורתנו האהובה רינה.

נוחי על משכבך בשלום,

אוהב אותך לנצח,

זאב

בינה זהבי