קיבוץ גזית

תאריך לידה: 01.05.1927

תאריך פטירה: 17.08.2020

חסיה בר-שדה לבית ריבובסקי נולדה להוריה שמחה ורחל בוורשה שבפולין, באחד במאי 1927. אחות בכורה לגילה ושרה. האב שמחה היה בן למשפחה עם 11 ילדים. כשהיה נער עזב את הבית בעיירה, עבר לוורשה וגידל את עצמו. הייתה לו חנות לדברי סידקית, והאם עסקה בתיקונים על מכונת תפירה, כעזרה בפרנסת הבית. בימים ההם אם נקרעו בגדים, גרביים או מצעים פשוט תיקנו אותם. בשנת 1932 מכר האב את החנות, וזאת לאחר שאנטישמים ניפצו את שמשות חלון הראווה. אז החליט שהמשפחה תעזוב את פולין. הוא בא לבדו לארץ, בהשאירו את אשתו ושלוש בנותיו בוורשה, כדי להכין את הקרקע להעלאת כל המשפחה. אולי שייכותו הפוליטית למפלגת 'פועלי ציון שמאל' עזרה לו להגיע לארץ, אך לא כדי לקבל סרטיפיקט. ועל כן נאלץ להגיע עם אשרת תייר. הוא חי בתל-אביב ועבד כעגלון. הוביל חומרי-בניין והפך לעובד עירייה. במשך שלוש וחצי שנים שלח מכתבים וכסף לאשתו, עד שהצליח להשיג סרטיפיקט. אז חזר לפולין והעלה את אשתו והילדות. בשנת 1936 ארזו, נפרדו מהסבים והדודים ונסעו ברכבת לטריאסט, שם עלו על אנייה מפוארת בשם 'פולוניה'. ההפלגה ארכה 5 ימים במהלכה סבלו ממחלת-ים, ובסופה הגיעו לנמל חיפה. חסיה הייתה אז בת 9. היא זוכרת שאת הימים הראשונים עשו בבית חברו של אביה, עד שעברו לחדר משלהם בדירה בת 3 חדרים. בכל חדר התגוררה משפחה אחרת. אביה המשיך לעבוד בעירייה ועם הזמן עברו לדירה בת 2 חדרים ומטבח קטן. בנות המשפחה הוכנסו לבית ספר שהופעל בבית פרטי, אחותה הקטנה הלכה לגן.

מאורעות 36-39 תפסו את המשפחה שרק עלתה לארץ בירי של ערביי יפו לעבר מרפסת ביתם ברחוב נחמיה. האב תלה וילון במרפסת, וכך פסקו הצליפות לעבר בני-המשפחה.

בשנים ההן בנו את הארץ. חסיה מספרת שכשיצאו מפתח הבית שלהם, ראו נשים שוברות אבנים לחצץ, מהן סללו את הכביש. אבא שלה הרוויח טוב יחסית להן, 8 לירות לחודש.

חסיה זכתה לקבל מהמורה שלה בכיתה ג' שיעורים פרטיים בעברית; את הספרים

והמחברות קיבלו מהעירייה וכך התקדמה בדרך להיות ישראלית. בהצגת סוף שנה של כיתה ד' כבר הייתה השחקנית הראשית. את בית-הספר העממי סיימה בציונים גבוהים שנתנו לה מילגה לתיכון: גימנסיה 'שלווה''. גימנסיה של השמאל, כינתה אותה חסיה; ובאמת מגרש הכדור-סל שלה, היה מגרש הבית של הפועל תל-אביב.

ההורים שמרו על קשרי מכתבים עם משפחתם שנשארה בפולין, עד שפסקו המכתבים מלהגיע. חוץ מאחיו של אביה של חסיה, שהיגרו לארה"ב לפני המלחמה, לא שרד אף אחד.

בכיתה ה' הצטרפה חסיה לתנועת 'השומר הצעיר'. היא ראתה את חברי התנועה הולכים בתהלוכות של אחד במאי, באירועים ובחגים וזה עשה עליה רושם רב. שמחה, האב, היה שמאלני ולא הסכים לסימני המסורת להיכנס הביתה. לכן לא חגגו ממש את חגי ישראל. תמיד אכלו אותו אוכל פולני: עוף מבושל, מרק עוף, לוקשן-אטריות ותפוחי-אדמה. עגבניות חסיה לא אהבה, כי בפולין לא היו בנמצא, והיא התרגלה להדיר אותן משולחן האוכל, במשך כל חייה. 'השומר הצעיר' מילא את כל הצרכים החברתיים והחווייתיים: פעולות, מחנות וטיולים וההליכה עם גרעין להגשמה הייתה המשך טבעי. בשנת 1946 הגיעה להכשרה בקיבוץ בית-זרע, שם פגשה את יואל שהגיע עם גרעין "ניצן", כשקיבוץ היעד שלו הוא גזית. האהבה קבעה, וחסיה הצטרפה לגרעין 'ניצן', איתם עברה לחדרה בדרך לגזית, שם נכנסו לחדר משפחה. חסיה הייתה יוצאת דופן בין חברי הקיבוץ בחדרה, כי לשמחתה היו לה בתל-אביב הורים ואחיות, אז את החתונה היה עם מי לחגוג. את שמלת הכלה השאילה לחסיה מכרה, וטבעת הנישואין הייתה של אמה. רק 5 שנים מאוחר יותר נמצא כנראה תקציב שאיפשר לחסיה לקנות טבעת נישואין, אותה ענדה כל חייה.

מחדרה עברה חסיה עם יואל וכל החברים לטירה, וממנה לנקודת הקבע של הקיבוץ. בשנים הראשונות עבדה חסיה כמטפלת אך כבר בשנות ה-50 המוקדמות התיישבה מאחורי מכונת התפירה ותפרה לחברות שמלות, חולצות ובגדי-חג. מה שנקרא: תפירה סלונית. על אף גובהה הנמוך, מאחורי המכונה היא הייתה גדולה מספיק כדי לראות בתפירה מקצוע לחיים; ובשותפותיה לענף, חברות לחיים. כשטינה אבני ז"ל נפטרה כתבה עליה חסיה כך: מאז שהגיעה טינה לגזית עבדנו ביחד במתפרה הסלונית. במשך 50 שנה נפגשנו כל בוקר, אני גזרתי וטינה תפרה. ישבנו מכונה מול מכונה, שתינו נשים נמוכות באותו גובה עיניים. אנחנו גם לא דברניות גדולות ושוחחנו בעיקר בענייני עבודה.

בשנת 2006 נפרדה מיואל שלה, שהלך לעולמו. היא התגברה על העצב הגדול, והמשיכה לתפקד בביתה. כשהחליטו שאת צריף המתפרה סוגרים, כי צריך לבנות על השטח הזה בתי-מגורים, עברה חסיה לתפור ב'בית היוצר'. אבל גם לגיל יש מה לומר ובצער היה עליה להיפרד ממכונת-התפירה שהייתה כמעט כמו איבר מגופה. היא עוד הספיקה לעבוד ב'בית העובד', קרוב מאוד למקום בו ישב יואל בתקופה הראשונה של הבית, אך כוחה הלך ודל. חסיה נעזרה במטפלת במשך 5 שנים, קשר שהיה עם עליות ומורדות, עד שמצבה הביא להחלטה לשכן אותה בבית-הסיעודי בעין-דור. בשנתיים האחרונות התגוררה בבית הסיעודי 'נווה דור' בעין-דור, בו מצאה מקום טוב ומיטיב למגבלות הגיל.

חסיה ויואל הביאו לעולם ארבעה ילדים: נחשון, הגר, אייל ויזהר. עם השנים התווספו נכדים, וגם ל-4 נינים זכתה חסיה.

ככה התרחקה מאיתנו חסיה, ודמותה תישאר כמי שהייתה בין השותפים של שולחן אוכל אחד קבוע בחדר-האוכל, חברת קיבוץ.

בת 93 הייתה חסיה במותה

יהי זכרה ברוך

כתבה: טלי ג.ס

הספד של הגר

אמא יקרה,

עכשיו, כשאני נפרדת ממך לתמיד, בעומדי כאן מולך ואת כבר אינך - זהו זמן של מילים. אבל את לא היית אשה של מילים. העדפת להיות אישה של מעשים ופעילות ומיצוי הכישרונות של עבודות הכפיים. וזהו דבר בעל ערך רב מאוד.

נולדת ב-1 במאי, ותמיד התגאית בתאריך הזה, וכילדה שמחת ואמרת שפועלי כל העולם חוגגים יחד אתך את יום הולדתך. בבית הורייך בוורשה, בתחילת שנות ה-30 לא חגגו ימי-הולדת. אביך, סבא שלי, כבר הגה תוכניות כיצד לחלץ את אשתו, ושלוש בנותיו מוורשה, כשחש שגורלם ייחרץ. ואכן הצליח בכך. המשפחה הגרעינית ניצלה והגיעה לתל-אביב עוד לפני המלחמה, אך בני-משפחה אחרים ניספו בשואה. ועל כך לא דיברו בביתכם. לא נמצאו מילים לכך. הייתה שתיקה, שיתכן ואותה נשאת משך כל חייך.

אבל תמיד פעילה: בסריגה ותפירה - כישרונות מולדים שעברו מדור לדור במשפחתנו. וזה היה מקצועך 52 שנה בגזית. אני זוכרת מבלה חלק מימי החופש הגדול במתפרה, לרגלי מכונת התפירה שלך, עוזרת בעבודות מיון כלשהן, מנהלת אוסף כפתורים מיוחדים, ולומדת ליצור יש-מאיין. מביטה בנשים האלגנטיות מבורדה, וגאה באמי שיודעת איך עושים את זה... איך יוצאת מזה שמלה!

אחיי ואני חשנו במסירות שלך ובאהבה שלך אלינו, מתמיד. אהבה ראשונית, בסיסית, שמתממשת במילוי כל מחסור ממשי. דואגת, לעיתים קצת יותר מדי, לכל מהלכיי וטלטולי-הדרך שלי. נכון, רציתי עצמאות, רציתי להתרחק ולהתנסות - ורק בשנים האחרונות יכולתי לסלוח ולהבין את סוג אהבתך לכל אורכה ועומקה.

כשהגעת ל'נווה-דור' בעין-דור לפני כשנתיים, יצא לנו לחלוק אינטימיות שלא זכורה לי כמעט במחיצתך. כשאז התחלפו היוצרות, ואני דאגתי לכל מחסורך הממשי; קבלת זאת בשלווה והסכמה, ללא התנגדות. הייתה לך שם הזדמנות, בעזרת הליווי של הצוות המסור ובראשם רינת וסלים להשתחרר, להביא לידי ביטוי חוש הומור, חיוכים ונינוחות. כל כך שמחתי לשמוע אותך אומרת פעם אחר פעם על המטפלות המסורות - 'הן אוהבות אותי'. הנה מילים!!! כבר לא יכולת לעשות ולפעול, וכן גילית את כוחן של מילים שיוצאות מהלב, שמבטאות רגש, והנה נסגר מעגל.

נוחי בשלום על משכבך ודעי שאת החשוב בחיי אדם, ביחס שלו לאחר, לילדיו, לנכדיו, לניניו, לחבריו - את הורשת לנו. הטבעת בנו טוב לב, התמסרות ונתינה. ולא תמיד יש צורך במילים לשם כך. ועל זאת אני אומרת לך תודה גדולה. היית תבנית נוף משפחתך שלא הכרתי, ועל כך זכיתי.

נפרד אמנם, כדרכו של עולם, אבל את הערכים והאהבה שהענקת בדרכך - אשא לתמיד.

אוהבת,

הגר

דברי פרידה של רינת – "מנהלת נווה דור"

הכרתי את חסיה לפני כשנתיים כשהגיעה לבית הסיעודי "נווה דור".

אישה עדינה עם אור בעיניים, אישה של שקט ומעט מילים.

צנועה, מסתפקת במה שיש ואינה דורשת דבר.

מקבלת. נינוחה. משתפת פעולה.

תמיד במצב רוח טוב, ורגועה.

לפעמים זורקת בדיחה קטנה וצוחקת, ואנחנו איתך. נדבקים בצחוק וברגע ההומור שלך.

גם כששתקת, ניכר שהקשבת וקלטת כל מה שקורה מסביב. עקבת בעיניים ושמת לב לכל דבר. הגבת בחיוך ובנועם.

בקבלות שבת נהנית לשיר. תופפת עם אצבעות ידייך על הרגליים ושרת חלק מהמילים. שרת יפה בקול עדין. רואים שאהבת לשיר ונהנית מכך.

אין פלא שהצוות מאד אהב לטפל בחסיה. תמיד כשפנו אליה, הגיבה ואמרה משפט עם אינטונציה מיוחדת ואופיינית רק לה - מן ניגון מיוחד, ניגון שמשנה גם את הניגון שלנו. וכך התבצע לו דו שיח, מיוחד, ששייך רק לחסיה ולנו.

והשבוע,

באופן לא צפוי

התערפלת

התכנסת פנימה

והניגון שלך, כבר לא נשמע... אך הוא ממשיך להתנגן ולהתנגן...

ניגון מיוחד.

הניגון שלך. חסיה.

אני רוצה להגיד ששמחתי להכיר את חסיה ואת כל המשפחה המקסימה שלה. משתתפת בצערכם ומקווה שהשאירה גם לכם זיכרונות נעימים.

רינת