גורן אריה

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 19/03/1926
תאריך פטירה: 24/03/2010

אריה נולד בשם לאון גורוביץ', בן בכור למשפחה יהודית שמוצאה ברוסיה. אריה נולד בכפר בשם באסובילבאסו שבפרובינציה אנטרה-ריוס שבארגנטינה, להוריו פרלה וזאב גורוביץ'. להורים נולדו עוד שלושה בנים, כשהבנים החלו לדבר על עליה ארצה, הבינו הוריהם שכך יעשו גם הם. לאמו פרלה, היתה משפחה בגן-שמואל וכך עלו כולם יחד ארצה בשנת 1951.

כארגנטינאי חם ושמח, העדיף אריה את האווירה ששררה בגזית על פני זו שבגן-שמואל ובביקור משפחה אצל חיים ריפא, החליט שכאן יבנה את ביתו. כאן הכיר אריה את בת-שבע והקימו יחד את משפחת גורן. יאיר, טלי והדס. אריה איבד את אחיו הצעיר עמוס – שנהרג בתאונת עבודה בבית החרושת בגן-שמואל, ואת אחיו האמצעי אברהם, שנפטר לפני מספר שנים ממחלה. בכור הגיע לעולם ואחרון יצא ממנו. אחרי עלייתו ארצה, התגייס אריה לצה"ל ובשנת 1954, עוד בהיותו חייל התקבל לחברות בגזית. בתום השירות הצבאי הצטרף לצוות הפלחה. השדות היו עבורו בית וכשהפך למרכז הפלחה, כיהן בתפקיד 16 שנים. בגאווה רבה היה מסיע את הוריו וילדיו לשדה ובודק מה עומק הרטיבות באדמה.

כשנרכש מפעל פלזית, היה אריה מראשוני החברים שנסעו במשמרות למפרץ חיפה ויחד איתם הקים את המפעל בגזית. עם השנים היה אריה לכתובת נהדרת עבור בתי הילדים וצוותי החינוך, כשבנה לעצמו אטלייה תחת אחת הכיתות. מאוחר יותר תיקן את אופני החברים והילדים והתפתח ככל שיכול היה עם התפתחות נושא האופניים.

בת-שבע חלתה ואחרי כעשר שנים של טיפול בה, נפטרה. אריה היה בן 61 כשהתאלמן ואז קיבל את תפקיד הסבא. כמה גאה היה בנכדיו וכמה ערג אליהם.

הקשיים החלו עם מחלת הפרקינסון בה חלה ושנגסה בבריאותו. הבדידות בביתו וקשיי הגוף אילצו אותו לעזוב את הבית הפרטי שלו ולעבור לבית הסיעודי, בו שהה בשנתיים האחרונות.

בשבת האחרונה חש אריה ברע, בבית החולים מצאו כי דופק החיים נחלש והולך, עד שבבוקר יום רביעי, 24 במרץ, נדם לתמיד.

יהיה זכרו ברוך

‏יום רביעי 24 מרץ 2010 אבא הרבה פעמים בשנים האחרונות חשבתי על המלים האלה שישבתי הבוקר לכתוב. ידעתי שמותך יביא לך מנוחה גדולה. "נקמת הרפואה" אמרה לי מנהלת המחלקה כשבאתי להיפרד מגופך הדומם, "נקמת הרפואה" הביאה עליך הרבה שנים שהיינו מעדיפים שלא היו ולא נבראו.

ליווינו אותך לצד אמא, שנים של קשר זוגי חם וטוב ושנים של קושי ואשפוזים. מודל למשפחתיות הייתם לי אתה והוריך, סבא זאב וסבתא פרלה שלי. הבילויים בגן שמואל והמשפחה שהתרחבה סביבם מודל היה ונשאר, מזל אדיר שנפל בחלקי. כך גדלתי לצידך, מתפנקת וצומחת.

איש שמח וחם מזג היית אבא שלנו. בשר על האש, מטה טוב ואיזה טיול בארץ או בחו"ל – אלו היו המרכיבים העיקריים שלך. גם כשאמא חלתה והתקשתה מאוד בתנועה, על הטיולים ברחבי הארץ לא ויתרתם. הכל היה מוכן –גזיה, ערכת מטה וטרמוס. פריז'ה וצידנית ואדלנטה יוצאים. כך נסענו לכותל המערבי כשרק שוחרר, לנחלים בצפון הארץ ועד לדהב שבחופי סיני. הכל נראה איתך פשוט ונכון, העיקר לבלות. רגע לפני שהחזירו את ימית נסענו גם לחבל ארץ זה, הכרנו כל מקום ואתר.

חינוך לסוציאליזם ואחוות עמים, לא היה עבורך רק כותרת בעיתון על המשמר, אלו היו החיים עצמם. נהנינו מהקשרים שהיו לך עם הפלחים בסביבה, שהביאו לנו ממתקים שלא היו לאף ילד אחר. כך גם למחשבה נאורה ולהשכלה. תמיד דחפת אותנו לעבר היותר. כשדורון ואני החלטנו שנינשא בחתונה שלא יהיה בה רב, שאלתי אותך מה דעתך על כך, בלי כל היסוס ענית שככה חינכת אותי. וזה נכון, עובדה גם הדס ואילן נישאו בדרך זאת. פעם, לפני המון שנים למדתי ממך איך מסתדרים נהדר עם תקציב קיבוצי והורים קיבוצניקים. לא ברור מאיפה אבל תמיד היה לנו מה שביקשנו. לאמא, שהיתה ידועה באהבת האפיה נסעת וקנית תנור הרבה לפני שיטת הפריטים. כשרצתה ללמוד גיטרה, גם זאת הופיעה פתאום וכך גם טייפ נייד – המודרנה שבחידושים. אופני מיני חנו יום אחד לפני הבית, אופניים מהחלומות. הכל פשוט היה. לכסף התייחסת בכיף. כל יום הולדת שלנו ואחר כך של הנכדים, נתת מתנות גדולות בלי כל חשבון.

כשחילקו בגזית את כרטיסי האגד החופשיים אמרת שעכשיו, כשיש לך כרטיס לנתב"ג רק חסר לך כרטיס להונולולו ואתה מסודר. היו שנים שחיית מטיול אחד לחו"ל, לתכנית לטיול הבא. המון הספקת לטייל ולשמוח – מורשת נפלאה השארת לנו כשלקחת את כל המשפחה לכל פינה בארץ הזאת וכן הספקנו יחד גם לטייל בחו"ל. עם הנכדים הגדולים שטת בקרוז וגם איתי ועם תמה. טיילת לחו"ל כמעט כל שנה ותמיד שאלת איך זה יכול להיות שזה כל כך זול.

מאז שעזבת את הבית שלך, ועברת לבית הסיעודי, שלמרות הטיפול החם והמסור שהיה לך שם, התחלת לחוש איך הולכים ונוטשים אותך הרכוש שצברת מצד אחד והיכולות שרכשת מצד שני, אולי אלו הם הדברים אבא שגרמו לך בערוב ימיך לשאול אותי: זה כל מה שנשאר לי?, אני עניתי "תסתכל סביב, כל מה שיש כאן זה שלך, אתה בנית". אבל אתה כבר לא הצלחת להרגיש את האמת הזאת ולהתנחם בה. מה שניחם אותך היו חיבוקים חמים מהנכדים, מפגש משפחתי ואיזו מסעדה כמו שצריך.

היום תופסות השנים האחרונות שלך מקום מרכזי בתחושות ובמחשבות שלנו, אבל אנחנו מבטיחות לעצמנו ולך, לשים אותן בפרופורציות המתאימות ולזכור אותך כפי שהיית בשבילנו אבא וסבא נהדר לנכדיך, שהגדולים ביניהם גם הספיקו לחוות אותך ממש: על טרקטור עם המַטֵה והארוחות שהכנת להם בכל שעה, העיקר להיות יחד איתם.

ידעתי שביום בו ידום ליבך, תרגיש הרבה יותר טוב. ידעתי שהמחשבה הזאת שמלווה אותי לא תפגע בנאמנות שיש לי להיות איתך כמו שאתה. היום כאן גופך נפרד מאיתנו, הגוף שכלא אותך בתוכו וטוב ששיחרר אותך. קרוב מאוד לחג החירות קיבלת אבא את חירותך.

טלי והדס


כשהייתי בגן סבא היה מגיע כל יום ולוקח אותי לטיול. בדרך החוצה מהגן, הוא כבר היה דוחף לי ליד כמה קוביות של שוקולד. בחוץ חיכו האופניים האדומים עם הסל הירוק, שעד גיל 6 עוד הייתי יכול להיכנס אליו, והיינו נוסעים לסיבוב היומי. עולים לרפת לבדוק מה שלום הפרות, אם הן קיבלו מספיק תחמיץ, ואח"כ ממשיכים אל עבר האורווה. שם תמיד חיכתה לנו המכונית – גרוטאה ממש, בה היינו נוסעים יחד לעפולה וטבריה וחיפה. כשקצת גדלנו היינו הולכים הלל ואני לסבא ותוך כדי ה"שלום סבא, מה שלומך?" כבר היינו פותחים את המגרה ושולפים משם איזה שוקולד טוב, כזה שיש רק אצלו ואף פעם אין בבית. אחרי שהיה מקריא לנו בפעם המי יודע כמה את מעשה בשלושה חזרזירים או את הדרדסים, שני ספרי הילדים היחידים שהיו לו ולא נמאסו עלינו אף פעם, הלל החליט שהגיע הזמן לתקן את העולם. אז היה סבא שולף את ארגז הכלים הצהוב, נותן לנו איזה מכשיר חשמלי מקולקל, ויחד היינו פותחים את כל הברגים, בוחנים כל מעגל חשמלי - מוציאים את מה שהיה צריך, סוגרים את הברגים והינה מתוקן.

השנים חלפו להן בכיף בין סופי שבוע בהם היינו ישנים על הספה של סבא וימי שבת וארוחות הבוקר, חגים, וימי הולדת. ואז היה מגיע היום האחרון של החופש הגדול, ושוב הייתה נשאלת השאלה- לאיזו מסעדה נוסעים הפעם? כי לכל שנה יש סעודת פתיחת שנה. בהתחלה רק אני והלל וסבא, ועם השנים הצטרפו גם הנכדים הקטנים יותר.

הזמן ממשיך לעבור והתיכון כבר בעיצומו, ותוך כדי ימים ארוכים ואימוני הכדור-עף של הלל התפתח לו מנהג חדש ישן- יורדים מההסעה של הלימודים וישר חותכים לבית של סבא. רק היינו נכנסים בדלת וסבא כבר היה מסתובב בכורסא ככה שאפשר היה לראות רק את הראש שלו מהכניסה והוא כולו קורן מאושר. צ'יק צ'ק המים למטה כבר היו מתחממים בקומקום, הטוסט היה נכנס לטוסטר-קווץ', עוד קצת זיתים וגבינה טובה וזהו ארוחת מלכים. כשסיימנו לאכול והתה כבר התקרר עוד היינו יושבים ומדברים על נושאים אקטואליים וסבא היה שואל מה איתנו, ואיך הלימודים ומה התוכניות להמשך. שאלות כנות ואכפתיות פשוט כי היה לו חשוב לדעת. ואם לא הייתה לנו תשובה סבא היה אומר: בשביל מה שולחים אותך לבי"ס אם אתה לא יודע...

בשנתיים האחרונות כבר היה קשה יותר להגיע לסבא, גם הי"ג וגם הצבא הרחיקו אותנו פיזית וגם הפעמים שהיינו מגיעים הביתה הלכו והתמעטו. זה נורא הדאיג את סבא. כי הדבר שהיה לו אולי הכי חשוב זה התא המשפחתי שלנו שישאר יחד.

בדרך כלל כשבאים להיפרד מאדם שנפטר מספרים על שהותיר אחריו. בפעמים אחרונות שראיתי את סבא הוא כאילו סיכם את החיים והשאלה שלו, "מה נשאר לי?.." הייתה עולה יותר ויותר. לא ממש ידעתי מה לענות, כי איך אומרים לו כמה הרבה דברים יש סביבו שהוא יצר ובנה והקים לאורך חייו. עכשיו סבא יש לי תשובה, אנחנו נשארנו. אנחנו שזכינו בך, וככה נרצה לזכור אותך. סבא אוהב, וחם וחי.

אוהב אותך, נכדך הבכור רביד ספיר

 אריה גורןarie1arie2ravidhaleltamatamaryotam