מות אבי

איתן קליש • 19/1/2018 כניסות

 

 

מות אבי

ב-11.00 בלילה יצאתי במכונית של הקיבוץ, לבדי, לעבר בית החולים הפסיכיאטרי, הסמוך לקיבוצי, השוכן בלב העמק. נסעתי לבדי בלילה החשוך, בכביש העקלקל המתפתל בין השדות הרחבים, שמעליו נצצו הכוכבים בשמיים האפלים ממש כמו בימים הרחוקים שאבי נשאני על כתפיו הרחבות לבית הילדים. לפני כחצי שעה הודיעו לי שאבי נפטר מדום לב בבית החולים, ואני מוזמן לבוא לראות אותו בפעם האחרונה, אם רצוני בכך.

קצת פחדתי מהמפגש עם המוות, והייתי שמח אם מישהו היה מתלווה אלי. אבל ידעתי ששוב אצטרך להתמודד עם אבי לבדי. גרושתי ודאי שלא תבוא אתי, וגם ילדי שהיו לאחרונה ב"ברוגז" עם סבם לא יבואו. לא נורא אמרתי לעצמי, הרי אני כבר מטפל באבא לבדי מזה 16 שנה, למעשה מאז מות אשתו השלישית. זהו גורלי, זוהי המשימה שהוטלה עלי מלמעלה, ועלי למלאה בכבוד.

חלפתי במכוניתו על פני הקיבוץ השכן, קיבוץ של "השומר הצעיר" ונזכרתי כמה אבי שנא את הקיבוץ הזה ואמר תמיד כי ה"שומר הצעיר" הוא אחת ממחלות הילדות של הציונות. כן, אבי היה איש ריב ואיש מדון ואני כבר השלמתי עם כך שיש לו עמדות קיצוניות.

חלפתי על פני המטעים של הקיבוץ, שם עבד אבי שנים ארוכות. נזכרתי כמה אבא אהב את עבודתו בחקלאות, את העצים והגפנים. זכרתי כמה אהבתי לראות אותו קוצר בחרמש במיומנות מופלאה, גוזם ענפים עבים בלחיצת ידו החזקה על המזמרה. באותן שנים ראיתי באבא מין נפיל כזה ששום דבר לא יוכל לו. אבל אח"כ באו הריבים שלו עם חבריו לענף, פרישתו הכואבת מענף המטעים, מהבננות ואח"כ מהפרדס, ואני כבר לא ידעתי מה לחשוב, כי הוא הייתי עדיין ילד.

נסעתי לאורך שדרת הברושים הגבוהים לאורך הכביש הצר המתפתל בין קיבוצי הסביבה, המוביל אל בית החולים. נזכרתי בטיולי השבת שלי ושל אבי. אבי "הוציא" אותי כל שבת לטיול באומרו ש"שבת ללא טיול זה הוא חטא, ולישון נספיק בקבר". היינו הולכים לאורך הברושים האלה, שעכשיו נסעתי לאורכם, השמים התכולים מעלינו, הברושים והפרדסים הירוקים מצדינו, ואבי מלמד אותי כיצד למצוא את כיוון הרוח בעזרת חול שנותנים לו לגלוש מכף היד. הרגשתי באותם טיולים כמה אנחנו חלק מהטבע.

ההליכה ברגל קילומטרים כה רבים לפעמים קשתה עלי. אבל לא העזתי להציע שנתפוס טרמפ, כי ידעתי שאבי רואה בטיולים רגליים דבר חשוב עוד מתקופת תנועת הנוער בוינה, וחוץ מזה אבי לא הכיר בחולשה.

ככל שהתקרבתי לבית החולים מחשבותי נסובו על אבא, על יחסי עם אבא, ועל מחלתו של אבי. שאלתי את עצמי - מה היה הכי קשה לי בשנים האחרונות של חיי אבי?

ידעתי שהכי קשה היה לי עם כפל הדמות של אבי. אמנם קיבלתי על עצמי בהשלמה את תפקיד הסועד את אביו, בתקופות שהדכאון היה משתלט עליו. בתקופות האלו אבא היה מצד אחד תלוי בי, אך מצד שני היה נעשה רך, ונעים היה להימצא במחיצתו ולעזור לו.

לעומת זה בתקופות של ה"מניה" היה קשה אתו. לכאורה הוא היה במיטבו בתקופות אלו. בתקופות האלו הוא היה מפגין את הידע הרב שלו, את יכולת הביטוי והויכוח שלו, ואת הזכרון המופלא שלו. אבל לצד אלו, בתקופות האלו הוא היה כועס בקלות, היה ביקורתי ומעליב את הקרובים אליו, את הנכדים, וגם אותי. היה שוכח את כל החסדים שעשיתי עמו.

נכנסתי בשערי בית החולים המוכר לי כל-כך, וחיפשתי את ביתן המתים. חשבתי לי שאולי טוב שאבי נפרד כבר מהעולם. בשבועות האחרונים מילאו את מוחו הזיות משונות. הוא ראה את עצמו לא אחת משוחח עם קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הנערץ עליו עוד מילדותו. אהובתו לשעבר, שבאה לבקרו בבית החולים, אמרה לי: "אבא שלך מאס בחיים, הוא רוצה למות". הרופאים אמרו שהעורקים המובילים למוחו נסתמים בהדרגה. אבל אני עוד קיוויתי להתאוששותו של אבי, שהיה קם כל פעם כמו עוף החול מתקופות ארוכות של דכאון ותשישות, וחוזר לתפקוד מלא.

 

הגעתי בעזרת החצרן לחדר המתים, פתחתי את הדלת וראיתי את אבי שוכב על מיטה, בלי התותבות שלו, עם פה חשוך ופעור, והכיעור הכה בי. לאחר דקה הסתובבתי ויצאתי מהחדר. הלכתי לכיוון שער הבית-חולים. נשאתי את עיני ופתאום ראיתי את בת זוגי החדשה עומדת ליד השער ומחייכת לעברי. שאלתי אותה: איך ידעת? והיא ענתה: מה זה חשוב, העיקר שאני פה אתך.

הודעות בנושא זה