האם זו נוסטלגיה

איתן קליש • 7/2/2018 כניסות

מה נשאר מכל זה...

 

בימים אלו אני מעיין בעלוני הקיבוץ, מהשנים הראשונות שלו, שנות החמישים המוקדמות, בכדי להוציא מהם חומרים לחג השישים של הקיבוץ.

העיסוק הזה בעבר שנמוג ואיננו מעלה מספר שאלות: מה נשאר לנו מזה? עד כמה אנו שונים מאותם ותיקים (שחיים אתנו, וגם הם השתנו)? מה אנחנו יכולים לקחת מהם, מאותם ימים? ומדוע זיכרונות אלו מהלכים עלינו קסם?

באחד העלונים משנות ה- 50 נתקלתי במאמר של חברה על החינוך המשותף. היא כותבת בבטחון מופלג, עד כמה ההורים לא מבינים את צרכי החינוך. חינוך זה מדע, והרגשות של ההורים מקלקלים את השורה. החינוך כולו צריך להיות מכוון לצרכי הקיבוץ: "אנחנו דורשים מכל הורה להיות נציג הקיבוץ ומהותו בחינוך ילדיו". חס וחלילה שהילד ישמע ביקורת על הקיבוץ בבית.

אנחנו יודעים שכל התפיסות הללו נעלמו, ורובנו מבקר אותן, וודאי שלא מחזיק בהן, ואף-על-פי-כן, יש איזה קסם באמונה השימה הזו, בניסיון ליצור אוטופיה, הנבנית על אדני האידואולוגיה. מישהו אחר יכול לומר שהוא רואה פה קולקטיביזם מפחיד, וגם הוא יהיה צודק.

בעלון אחר ניבטת אלינו תמונה של חברות החולבות ברפת בידיים. היום הן משחזרות את השנים הללו: מצד אחד הן זוכרות את התקופה הזו כתקופה חווייתית מאד, מצד שני היה להן מאד קשה באופן פיזי. הגברים לא הקלו עליהן (והן גם לא ביקשו זאת) והן סחבו משאות כבדים, כמעט מעבר לכוחותיהן.

בהביטי על תמונות הללו וגם על תמונות הטרקטוריסטיות בפלחה משנות ה- 50, כשאני יודע שכל זה נמשך רק כמה שנים, ואח"כ כולן עברו לעבוד "במקצועות הנשיים המסורתיים". אני שואל את עצמי, למה הן עשו זאת? אחת מהן הסבירה שזה היה הביטוי לציונות שלה, לחלוציות שלה ולא מתוך פמיניזם.

היום רובנו כבר לא עובדים בחקלאות. התעשיה הפכה למוקד תשומת הלב. ואף על פי כן, אני מעריץ את עוז רוחן של אותן חברות, שעזבו בתים מסודרים ומקצועות אקדמאים ובאו לקיבוץ לעבוד בעבודות כאלו קשות, ואת נכונות ההקרבה החלוצית שהנחתה אותן.

נפלו לידי חומרים מתקופת הפילוג עם הסנהאיסטים: פרוטוקול השיחה עם חזן, שבה הוא תבע לגרש את כל חבורת הסנאיסטים מהקיבוץ, על רקע הזדהותם הטוטאלית עם בריה"מ, וחבירתם למפלגתו השמאלית קיצונית של סנה; ועוד, רשימה של מזכיר הקיבוץ המתריע כנגד מצב בו תהיינה שתי מפלגות בקיבוץ של "השומר הצעיר".

מצד אחד, היום זה נראה לנו שגעון לפלג קיבוץ על נושאים של השקפת עולם. איננו יכולים להבין מדוע בקיבוץ לא יכולים להיות חברים בשתי מפלגות ויותר. רובנו נרגיש רתיעה מהתביעה ל"קולקטיביות רעיונית" שהיתה מקובלת אז.

אבל שוב אני מוקסם מאויר הפסגות האידיאולוגי שהם נשמו אז. מהמעורבות המלאה בעיצוב דרכה של המדינה (ולא משנה אם דרכם הייתה שגוייה), מהמאבק הבלתי נרתע על השקפת עולמם.

בימים אלו התפרסם ספרו החדש של מאיר שלו: "הדבר היה ככה" על משפחתו בנהלל, תוך התמקדות בדור המייסדים הוא דור סביו. כשאתה קורא את ספריו של שלו, שרובם עוסקים באותה הוויית מייסדים-איכרים אתה תוהה מה באמת יחסו אל אותם אנשים וזמנים?

יצחק לאור ב"הארץ", (13 לנובמבר 2009) תוקף את שלו: "הגעגועים לעולם הטוב ההוא, נהלל, או דגניה א', הידיעה שלא היינו רוצים לחיות ככה, ובכל זאת היה יופי (קל לחיות בנאות אפקה ולהתרפק על סבתא מדומה בנהלל האיומה), כל זה כמובן שייך לפנטסיה הישראלית, ומתאים מאד לספרות הנעורים".

בקיצור לאור אומר לנו שכל ההתרפקות הזו על העבר היא רומנטית, היא לא רצינית והיא גם לא מוליכה לתובנות ממשיות.

אינני עוסק בהתרפקות על העבר, להפך אני משתדל להראות עד כמה הוא שונה מעולמנו. ובכל זאת, כמי שגדל בעבר הזה, גם אם אני "מתנגד" לו, הוא מהלך עלי קסם (האם זאת נוסטלגיה?)

איתן קליש

 

הודעות בנושא זה