מושג ה"עם אדם" של גורדון
לפעמים אני שואל את עצמי – מה היה גורדון אומר על שאלת הפליטים? בקטע הבא, מתוך הדוקטוראט שלי עולה תשובה ברורה!
גורדון מאמין כי העם היהודי צריך להיות חבר נאמן במשפחת העמים, למרות שעליו לשמור על נבדלותו. הוא משתית את אמונתו ביחסים היפים שיכולים להיווצר בין העם היהודי לבין אומות העולם, למרות תפיסתו את ייחודו הלאומי של כל עם, על דרישתו להפוך את אומתנו המתחדשת לעם מוסרי,[1]ל"עם-אדם" כלשונו. בדברים אלו מטיל גורדון תפקיד היסטורי מוסרי חלוצי על העם היהודי, שכן לפי תפיסתו ההכרה שהעם צריך להיות מוסרי, ולא רק היחיד לא חדרה עדיין לעמי העולם. בשל הסבל הרב שסבל העם היהודי לאורך ההיסטוריה, הוא המתאים ביותר להוביל את האנושות לקראת דפוס התנהגות מוסרית בין העמים לבין עצמם.[2]
הוא מצביע על מה שקרה במלחמה האחרונה (מלח"ע הראשונה) באומרו:
"אדם היחיד, למרות היותו בלתי מושלם, יש בו שאיפה לטוב ולמוסר. העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת ושפלה מעין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול [...] כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה...".[3]
גורדון סבור כי בדרך כלל עמים נוטים להתנהג בחוסר מוסריות, אבל עמנו דרש מעצמו עוד מימי התנ"ך להתנהג אחרת (ידועה התנגדותו של גורדון למיליטריזם[4] שבאה לידי ביטוי בהתנגדותו להתגייסות לגדודים העבריים, ושאיפתו לחיים הרמוניים עם הערבים, ראה להלן). גורדון קובע כי אם העם אינו מוסרי, גם היחידים בתוכו לא יכולים להיות מוסריים: "באין עם אדם, אין יחיד אדם, אין אדם אדם".[5]
מדוע חושב גורדון שעמנו יהיה שונה מעמים אחרים שאינם נוהגים במוסריות כלפי העמים האחרים?
" ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים". [6]
הדברים ברורים: א. האידיאל שלנו מקדמת דנא היה להידמות לאלוהים בפן המוסרי שלו. זהו פרוש מילותיו שהאדם נברא בצלם אלוהים. הסבל שסבלנו בגלות, מידם של הגויים, האלימות, הרדיפות, עשו אותנו ליותר רגישים לסבל הזולת, מאשר שאר העמים, והוא מכשיר אותנו לקבל את הרעיון של עם אדם. דברים דומים הוא אומר במאמר "לבירור רעיוננו מיסודו".[7]
יחד עם זה, הוא מבהיר כי אין כוונתו לרעיון התאחדות כל העמים. לרעיון זה עוד לא הגיע הזמן, וגם אין לו הצדקה: כי טבע האדם ורוח האדם עדיין לא נעלים מספיק. תפיסתו היסודית הייתה כי כל עם הוא כמו אבר מהגוף הגדול של האנושות, ובכך הוא פתר את המתח בין הסוציאליזם המטיף לאוניברסאליזם מופרז, המצוי למשל בתורה המרקסיסטית, ובין הנטייה להתבדלות הקיימת במסורת היהודית. לדעתו חשוב שכל עם ישמור על ייחודו וכך הוא יתרום לאנושות כולה.
גורדון רצה שהאומה היהודית לא תטשטש את ייחודה בפני אומות אחרות, ומצד שני הוא רצה שהאומה תחוש את הקשר שלה לשאר האנושות, אך מתוך עמדה מסויימת של התבדלות (שהייתה בעיניו מחסום לנטיות של התבוללות).[8]
לדעתו, אין חיים או אידיאלים אוניברסאליים ללא זיקה ללאום, לא ליחיד ולא לאומה.
[1] לטענתו, בני האדם מכילים כיום את תביעות המוסר רק על יחידים, והיחסים בין האומות אינם מושתתים על תביעות מוסר, לכן האומות מתנהגות כחיות טורפות.
[2] גורדון, עם אדם, מבחר כתבים, עמ' 264, וראה שבייד, היהדות והתרבות החילונית, עמ' 172 -175; שטרסברג, יחיד, אומה ואנושות, עמ' 10, וגם ש. רצבי, אנרכיזם, עמ' 9.
[3] שם
[4] מאיר חזן טוען במאמרו כי גורדון התנגד לשימוש בכוח להגשמת היעדים של תנועתו לאורך כל שנותיו בארץ. החל במאבק על עבודה עברית באחוזת בית ב-1909, הסתייגות מהשמירההעברית, וכלה בפרשת תל – חי והקמת הגדוד העברי. עמדתו היסודית הייתה שיש להתרכז בעבודה וביצירה (מ. חזן, מסביב לנקודה, עמ' 239 – 262)
[5] שם
[6] שם
[7] שם, עמ' 258
[8] דוד כנעני טוען כי גורדון חשב כי מה שיפה לציונות הוא בשורה לאנושות כולה: "אולי תחייתנו וגאולתנו יש להם איזה שייכות לא רק אל הכוחות הפועלים בחברה האנושית, כי אם גם אל הכוחות הפועלים בחיים הקוסמיים [...] אולי באמת אי אפשר לעם שנעקר מאדמתו [...] להיקלט באדמתו, לשוב לתחיה שלימה בלי יחס חדש, עיקרי קוסמי אל הטבע ואל החיים? [...] אנחנו צריכים להיות הראשונים לפרץ את החומה אשר בנו בני אדם מסביב לחייהם [...]" ("הקונגרס", האומה והעבודה, עמ' 198).
