פרשת בשלח

איתן קליש • 21/1/2018 כניסות

האמונה מאין תימצא?

פרשת "בשלח" (שמות, י"ג,17 – י"ז)                      

פרשתנו מביאה סיפור על עם חדש שנוצר מחבורות עבדים, ושל חברה חדשה שנוצרת מאספסוף. מי כמונו שנמצאים רק מרחק של דור או שניים מהתקומה של עם חדש וחברה חדשה (התנועה הקיבוצית ומדינת ישראל), יכולים להבין את הבעיות והקשיים הכרוכים במפעל כזה.

הדבר החשוב ביותר להצלחת מפעל כזה הוא אמונה באידיאלים המכוננים של החברה החדשה הנוצרת. אמונה זו היא אפילו חשובה יותר מ"הזכרון הקיבוצי" עליו דיברנו בפעם הקודמת. ראינו מהפכות שנכשלו בגלל חוסר אמונה, או בגלל ניסיון לכפות את האמונה מלמעלה ( למשל,המהפכה הקומוניסטית ברוסיה), ולעומתן מהפכות שהצליחו בגלל הכשרה ארוכה של הלבבות לקבל את רעיונות הדימוקרטיה והליברליזם (דוגמת המהפכה האמריקאית, או המהפכה הצרפתית הגדולה, ואפילו המהפכה הציונית ).

 

משה ואלוהים (אלוהים מופיע כאן כבמאי ראשי של ההצגה) לא מצליחים לאורך כל הפרשה להדביק את העם באמונה בייחודו של ה', באפשרות של כיבוש הארץ וההתנחלות בה, בצורך להתנתק מחיי העבדות  במצריים, ובכלל באמונה שהנה נפתח דף חדש בחייהם , ושהם צועדים לקראת חיים חדשים של עם חופשי ומתוקן.

האויב הבולט ביותר של האמונה הוא צרות הקיום היום-יומי, הפחד מהמצרים, הצמא והרעב. הכלי החינוכי החשוב ביותר שאלוהים מפעיל שוב ושוב בפרשה שלנו הוא הניסים (וכבר חז"ל ופרשנים אחרים הבינו כך את תפקיד הניסים שקרו לעם במצרים). אבל האמצעי הזה מכזיב: לזמן קצר העם מתלהב ומאמין באלוהיו ובגאולתו, אך מיד עם קשיי הקיום הראשונים שמופיעים העם שוב מתייאש.הבה נבדוק את הדברים בטקסט:

העימות הראשון (י"ד, 10 –12): העם עומד לפני ים-סוף, והוא רואה את  חיל המרכבות המצרי מתקרב, והוא אומר למשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר... טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר ".

אלוהים שולף את השפן התורן, בוקע את הים, העם עוברים בחרבה, המצרים טובעים, והתלהבות העם מרקיעה שחקים: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצריים ויראו ישראל את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ומיד אחרי-כן, העם שר את "שירת הים" והנשים יוצאות במחולות.

לא עוברים יותר משלושה ימים, והעם צמא, "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה", משה עושה הוקוס-פוקוס בהדרכת אלוהים, העם שותה ונרגע. אך כעבור שבוע שבועיים העם שוב רעב וצמא והם אומרים למשה ואהרון: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע". אלוהים שומע, ומחליט על הנס הבא: הוא יתן לעם לחם משמיים מדי יום ביומו, הלא הוא המן המפורסם. ניתן לתהות על שיקוליו של אלהים כמחנך, שכן הוא מרגיל את העם לא להתאמץ ולא לסמוך על כוחו.

גם אחרי נס המן העם לא נרגע. העם דורש בתוקף את צרכי החיים הבסיסיים, העם הוא מטריאליסטי, ואינו מוכן לשגות באידיאלים כאשר צרכים אלו אינם מסופקים.

בתנועה הקיבוצית התנסינו ביצירת חברה חדשה, עם אמונה חדשה באידיאלים חדשים. שנים רבות דבקנו באמונה הזו, ובלעדיה לא היתה קמה ומתקיימת התנועה הקיבוצית במשך שניים שלושה דורות. אבל לאחר כמעט מאה שנה שבהם לא היה ערעור על יסודות הקיבוץ, אנו עדים להשתנות הקיבוצים למשהו שאינו קיבוץ. האמונה באידיאלים הסוציאליסטיים התמוטטה. האם זה קרה מסיבות חומריות? ברוב הקיבוצים זה קרה גם מסיבות חומריות וגם מסיבות של התרופפות האמונה באידיאלים של השוויון והשותפות של הקולקטיביות ועליית האידיאל של האינדיווידואליות, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי. אבל השאלה היא אם נחזור למצריים (משטר קפיטליסטי) או  נמצא לנו איזו "ארץ מובטחת" חדשה , תחליף לצורת החיים האידיאליסטית שהייתה לנו?

 

הודעות בנושא זה