"השכבה" עם אבא
אבא ואמא כבר לא חיים ביחד ואני הולך יום אחד אליו, ויום אחד אליה. היום אני אצל אבא, והערב תורו להשכיב אותי. אני יושב על כתפיו ,ואנחנו הולכים אל עבר הגן, להשכבה.
אבי הוא ענק (בעיני). הגובה בו אני יושב על כתפיו קצת מפחיד, וגם החושך סביבנו קצת מפחיד. אך בעצם אני לא מפחד, כי אני עם אבא שלי, החזק, הגדול והטוב, וכיף לי על כתפיו הרחבות. אני יושב על כתפיו ויודע ששום דבר רע לא יכול לקרות לי כשאני איתו. אני מחזיק בשתי כפות ידי את מצחו החם, מסתכל על הכוכבים הרבים הפזורים בשמי הערב. רואים אותם היטב, כי אין בכלל תאורה בשבילי העפר של הקיבוץ, ואבי מסביר לי לפעמים מהו ה"עקרב", מהו "חץ הדרום", ואיך מוצאים את "כוכב הצפון".
אני שר שירים שאני המצאתי, ממרומי כתפיו של אבי: "אבאל'ה שלי-לי, אבאל'ה שלי-לי", מין שיר שאני המצאתי. אנחנו מתקרבים לבית הילדים והידיעה שכל זה ייגמר עוד חצי שעה, כשנגיע לבית הילדים, בהשכבה, גורמת לי קצת עצב.
מגיעים לגן ונכנסים לחדר שלי, שם כבר נמצאים עוד שלושה ילדים. אבא לא יודע להכין "קן", לא יודע לקלח, לא יודע להכין בגדים למחר. אבל המרגיז מכל הוא שהוא לא יודע לספר סיפורים. אמא יודעת לספר סיפורים נפלאים וכל כך יפים עד שלפעמים נאספים ילדים מחדרים אחרים לשמוע אותם.
כשאני מנדנד לאבא שיספר לי סיפור, הוא טוען שהוא לא יודע לספר סיפורים. בסוף הוא כביכול מתרצה, ומספר לי שוב את הסיפור הכי מרגיז שלו, סיפור שאין לו סוף: "היה היה גמד אחד, והוא נכנס לתוך הכד, והוא עלה למעלה והסיפור נמשך הלאה. היה היה גמד אחד...וחוזר חלילה".
אני לא מרוצה ומבקש, סיפור אמיתי. אבל אבא קם מהמיטה, צוחק, נותן לי נשיקה, אומר לילה טוב, והולך לשיחת הקיבוץ.
איתן
