הסב, האב והילד
הם הלכו בחושך הכבד, מהכביש הראשי, אל הקיבוץ, מרחק של 2.5 ק"מ. התנים יללו קרוב אליהם, בינות לפרדסים, והילד כעס בליבו את אביו, ששוב הוא מאלץ אותו ללכת בלילה לאורכו של הכביש האפל. אבא שלו לא היה מודע כלל לפחדיו, ואמר לו שמאז תקופת תנועת הנוער בוינה, הוא יודע כמה זה בריא ללכת ברגל, ולימד אותו שיטות כיצד להרחיב את הצעד במהלך הצעידה.
אבל הילד פחד מהתנים, שהיו נגלים אליהם, באור פנסי המכוניות החולפות, על הכביש. כמובן, שהוא לא יכול היה להגיד לאביו "אבא, אני מפחד", כי אביו גינה לא פעם בפניו את רגש הפחד.
הם עברו את שדרת האקליפטוסים והתקרבו לשורות הראשונות של בתי הקיבוץ הסמוכות לפרדס. האב הצביע על ביתו החשוך של הסבא, שנפטר בשנה האחרונה, ואמר לבנו: "כמה חסר לי האור מהחלון הקטן שהיה נשקף אלי כשהייתי חוזר מהנסיעות שלי. עכשיו, כשהחלון חשוך, אני יודע שאף אחד לא מחכה לי ". הילד הרגיש כי ליבו נכמר על אביו, אבל לא ידע איך להגיב.
הוא נזכר כיצד לפני שנה, רבים מחברי הקיבוץ, ישבו איתם בערב אחרי הלוויה של הסב, על כסאות מסודרות בשורות, על הדשא לפני ביתו של הסב, והאזינו ל"סימפוניה הבלתי גמורה" של שוברט. זאת הייתה בקשתו האחרונה של הסבא הוינאי שלו – שינגנו את הסימפוניה הזו, בערב אחר הלווייתו.
לפתע הילד הבחין כי אביו שישב לידו, בוכה בשקט. הוא לא ראה את אביו בוכה אי- פעם. לפי המושגים שלו מבוגרים לא בוכים, והנה הוא רואה כי אביו מליט את פניו בידיו, מתכופף וגבו רוטט מבכי. הוא לא ידע מה להגיד לאביו, ולכן שתק. גם אחרי הערב הוא לא דיבר עם אף אחד על החווייה המטלטלת שהוא עבר. בקיבוץ לא נהגו לדבר על רגשות.
הם הגיעו לשורת הבתים הראשונה ואביו שלח אותו מיד לביתה של אמו. האם ספקה כפיים כשראתה אותו מתקרב, ואמרה לשכנתה בפניו של הילד: "נו מה את אומרת על האבא המשוגע שלו שסוחב איתו את הילד לטיולים בלילות?"
איתן קליש
