פרשת "משפטים"

איתן קליש • 9/2/2018 כניסות

פרשת השבוע: פרשת "משפטים"                                     איתן קליש

 

בפתח דברי אני רוצה להתייחס לנושא אחד מן הפרשה של השבוע שעבר "פרשת יתרו" שעסקה במעמד הר סיני.

ידוע ומוכר סיפור עשיית "עגל הזהב", אשר התרחש שבועות מעטים או אולי אפילו ימים ספורים לאחר מעמד מתן תורה בהר סיני. במעשה העגל בני ישראל "בעטו" למעשה בכל העקרונות של עשרת הדיברות. למה זה קרה? מה מקורו של הכשלון החינוכי המחריד הזה?

 

בפרשת העגל (שמות ל"ב) המקרא מסביר זאת בהעלמותו של משה ל40 יום על הר סיני לצורך קבלת לוחות הברית. לי נראה כי יש לייחס את הכשלון הזה לתהליך החפוז בו הושגה הסכמת העם לריפורמה או ל"שינוי" הגדול שהיה גלום בחוקי מעמד הר סיני. לא היה שם שום תהליך של בחירה אמיתית, של לימוד אמיתי של החוקים והעקרונות הגלומים בברית שהוצעה לעם. משה בא אל זקני העם הניח לפניהם את הצעת האל (המבטיחה להם להיות העם הנבחר תמורת שמירת הברית עם ה'), והזקנים השיבו מיד: "נעשה ונשמע!", לפני שאפילו שמעו מה תוכן הברית המוצעת להם.

 

לעומת המסורת היהודית, ידוע כי לצורך אישור החוקה האמריקנית (1787) לא הסתפקו באישור הקונגרס והסנט. לפני–כן העבירו אותה בכל בתי הנבחרים של המדינות באמריקה, ובתי הנבחרים שלהם היו צריכים לאשר את טיוטת החוקה ברוב של שני שליש.  נדמה לי שבתנועתנו ברור שיש להעדיף את המורשת הזו, על פני המורשת היהודית של מעמד הר סיני (שמאפיינת משטרים טוטאליטאריים, כולל השימוש באש אמצעי הגברה ושאר אמצעי פירוטכניקה). קבלת ריפורמה צריכה להיעשות בתהליך דימוקרטי, תוך שיתוף מעגלים רחבים של הציבור בדיון ובהכרעה.

 

פרשת "משפטים"  הפרשה של השבת הזאת, נראית לכאורה כבליל של חוקים חסר סדר הגיוני (שבאים מיד לאחר "עשרת הדיברות", וידועים בשם "ספר הברית", והם הקובץ הראשון של החוקים הבא בחמשת חומשי התורה). חוקים אלו אינם חוקה שלמה, אך הם מעין קובץ מייצג של רוח התורה. יש בהם (לצד הקו הדתי-פולחני) קו עקבי של הגנה על החלשים, והכרה בשוויון ערך האדם.

 

הקו הראשון בא לידי ביטוי בהגנה על הגר (הפועלים הזרים של תקופת התנ"ך), האלמנה היתום והעני.

הקו השני בא לידי ביטוי בהכרה והגנה מרחיקות לכת בזכויות העבד. בחוקי המזרח הקדום העבד נחשב לרכושו של בעליו, ואין כל דין המגן עליו מפני פגיעה של בעליו. בחוק המקראי לא רק שיש לשחרר את העבד העברי מקץ שש שנים, האדון חייב לשחררו אם היכה אותו והפיל לו שן או פצע את עינו. אם האדון היכה את העבד והעבד מת, דינו של האדון הוא מוות.

אנחנו שעומדים היום בפני פרשת דרכים בחייה של התנועה, שואלים את עצמנו מה תפקידה של התנועה כיום הזה – לדחוף לשינויים מפליגים את קיבוצי התנועה, או להגן על "החלשים"? יכול להיות שאין סתירה בין השניים, מכל מקום ההכרה בצורך להגן על החלשים, וההכרה שזה תפקיד התנועה, הולכת וגוברת.