פרשת יתרו – "יש דין ויש דיין"
בשבוע שעבר דיברנו על חשיבותה של אמונה משותפת לייסודה של חברה חדשה. ראינו שאלוהים ומשה נכשלים בניסיונם ליצור אמונה בת-קיימא ע"י ניסים ונפלאות, מה גם שהאמונה שהם מנסים ליצור, היא אמונה מעט פרימיטיבית, המתמצת באמונה בכוחם של משה ואלוהים. כאמור הניסיון הזה נכשל, ובפרשה שלפנינו אלוהים ומשה מעניקים לעם חוקה של ממש - שבה הוא נדרש להאמין ויותר מזה: לחיות על-פיה - כלומר, מערכת מסודרת של ערכים ואמונות מכוננות שמהם נובעת מערכת של חוקים ונורמות משפטיות- הקרויה ביהדות "התורה שבכתב". ענין אחר שהפרשה עוסקת בו הוא הצורך של כל חברה במערכת מסודרת של שפיטה ושופטים, וזה מה שיתרו חתן משה מציע לו לכונן (מענין שמחבר המקרא ומשה הכירו בכך, שרעיון טוב יכול לבוא לפעמים מגוי).
לדעתי יש חשיבות חינוכית גדולה לחוקה, עם הצהרת עקרונות מסודרת במבוא שלה, כאשר מקימים חברה חדשה. כך חשבו מחוללי המהפכה הצרפתית הגדולה, וכך חשבו גם האבות המייסדים של ארצות הברית של אמריקה כאשר הם כתבו את החוקה האמריקאית מיד לאחר שהשתחררו משלטונם של הבריטים. אין עוררין על ערכה החינוכי והמגבש את האומה האמריקאית, וכל אדם המבקש להיות אזרח בארה"ב צריך להכיר את החוקה הזו.
כאשר אנו מגיעים למדינת ישראל הדברים מסתבכים, כי יהודים אוהבים לאלתר, ולנו אין חוקה אלא רק חוקי יסוד שאת רובם ניתן לשנות בנקל. בן-גוריון שהתנגד לכינון חוקה, טען עם קום המדינה שבאופן עקרוני, אסור למיליון יהודים, שחיו בארץ בתום מלחמת העצמאות לחוקק חוקה למיליוני היהודים שיגיעו לכאן במרוצת השנים. המפלגות הדתיות טענו שההלכה היא זו שצריכה להיות חוקת המדינה. כך, נשארנו ללא חוקה, ורק עם "חוקי יסוד". אין לחוקים אלו מעמד של חוקה, הם משתנים מפעם לפעם, וחסר בהם "חוק זכויות האדם", שבלעדיו אין חוקה. רבים סבורים כי העדרה של חוקה, הוא מכשלה גדולה למדינתנו, ואנו מפסידים משאב חינוכי-פוליטי מלכד חשוב.
ומה עם התנועה הקיבוצית? האם היתה לה חוקה או תורה מכוננת? אפשר להגיד שהייתה לה תורה עם עקרונות אב מכוננים. החל "מכל אחד נותן לפי יכולתו, וכל אחד מקבל לפי צרכיו" כעקרון-על שביטא את ערך השיוויון, ולצידו הרבה תקנות שביטאו את ערך השותפות. הבעיה היתה, לדעתי , שלא עסקו בתיאוריה, בצד הפילוסופי שלה, היא הייתה מעין תורה שבע"פ. היא לא הופנמה מספיק, וכאשר הגיעו זמנים קשים מבחינה כלכלית, רוב רובם של הקיבוצים המירו במהירות את התורה הקיבוצית וחוקיה בתורה הקפיטליסטית וחוקיה, אם כי התורה הקיבוצית לא נעלמה לגמרי, וערכים כמו ערבות הדדית נשמרים ברוב הקיבוצים.
מכל מקום אם נחזור לפרשתנו, אפשר לראות בעשרת הדיברות את המבוא האידיאי לחוקת התורה.ידוע שבימי בית שני הן היוו חלק מנוסח התפילין של היהודי, וכן נאמרו בבית המקדש מדי בוקר עם קורבן התמיד. האידיאלים המגולמים בעשרת הדיברות תמיד עוררו הערצה בגלל הדרישות המוסריות הבלתי מתפשרות שבהן, וגם בגלל האוניברסליות שלהן. האוניברסליות שלהן באה לידי ביטוי בכך שהן ניתנות במדבר, שהוא לכאורה שטח הפקר שלא שייך לשום מדינה ולכן הן שייכות לכל האנושות. ישעיהו לייבוביץ, הלוחם הנמרץ כנגד קידוש רעיון ארץ ישראל השלימה אומר על-כך , כי בעצם נתינתה של התורה במדבר, מחוץ לגבולות א"י, ישנה הוכחה שהיהדות וחיי תורה לא משועבדות לרעיון קדושת הארץ.
האוניברסליות של עשרת הדיברות באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהן מכוונות לכל אדם ולאו דווקא ליהודי. השימוש בגוף שני נוכח, שמטיל את האחריות לקיום הצו עליך ועלי לקיים את הצו נותן להם את הפתוס המוסרי. "לא תרצח" אוסר עלינו להרוג כל אדם באשר הוא, ותחולתו גם על הגויים. וכך לגבי "לא תגנוב" וכו'. סוג כזה של חוקים, (חוקים אפודיקטים) שהם הצהרות מוסריות רמות, ולא פירוט של מקרים משפטיים (חוקים קזואיסטים), לא מצאנו בחוקות המזרח הקדום הרבות שנתגלו בחפירות הארכיאולוגיות.לכן עשרת הדיברות הפכו ליסוד המוסר העולמי.
