עקרון המימוש העצמי אצל טולסטוי

מדור הסטורי • 10/5/2018 כניסות

עקרון העצמות (אותנטיות) השאיפה לאותנטיות ולמימוש עצמי של ל.נ. טולסטוי.

(מתוך ספרי "קירבה וריחוק בין משנתו של א.ד. גורדון לבין תורתו של ל.נ. טולסטוי")

המקור הראשי לדרישה לחיים אותנטיים, חיים של ביטוי עצמי במשנתו של טולסטוי, הוא זיקתו לתנועה הרומנטית שהתפתחה באירופה לאחר כישלון המהפכה הצרפתית, וכמענה ל"נאורות". לענף הגרמני שבתנועה הרומנטית הייתה השפעה רבה על האינטליגנציה הרוסית (ראה פרק אחרון). ברלין כותב כי כבר בשנות העשרים של המאה ה-19, מפתחים חלוצי התנועה הזו מערכת ערכים המדגישה את האינדיוידואליות והאותנטיות של היחיד: "הערכים החשובים ביותר בעיניהם הם ערכים כגון כנות, יושרה, נכונותו של אדם להקריב את חייו למען אור פנימי כלשהו, התמסרות לאידיאל כלשהו שראוי לו לאדם להקריב למענו את כל ישותו, שראוי לחיות ולמות למענו. [...] אין להם עניין בכוח פוליטי [...] אין להם עניין בהסתגלות האדם לחיים, במציאת מקומו בחברה, [...] הם מאמינים בערך של המרטיריות [...] "[1]

טולסטוי הגשים בחייו את הצו הרומנטי של חיפוש העצמיות שלו, ומרידה במוסכמות החברה. הוא בז לאנשי חוגו החברתי, עבד בעצמו עבודת כפיים, נודה מהכנסיה הפרבוסלבית, ונאבק במשטר הצאריסטי המדכא בדרכים רבות.

בספרו "מלחמה ושלום" (בתרגומה של לאה גולדברג), מסתמנת כבר בתחילת הספר חלוקה בין הגיבורים החיים בצורה אותנטית לבין הגיבורים החיים לפי צווי החברה ומוסכמותיה. ברור לגמרי מלכתחילה כי טולסטוי נוהה אחר הגיבורים מהסוג הראשון, וסולד מהטיפוסים החיים לפי מוסכמות החברה (טולסטוי סולד פחות מטיפוסים נהנתנים חסרי מצפון כדוגמת סטיפן ארקדיץ אובלונסקי, שכן הם לפחות אותנטיים[2]).

בפתח "מלחמה ושלום", טולסטוי מציג לפנינו את פייר בזאוחוב, בן דמותו במידה רבה, כאדם שאינו יודע להתנהג לפי נימוסי החברה, אך הוא אותנטי, טוב לב, מגלה התעניינות אינטלקטואלית כנה, אינו חושש להביע את דעותיו, והחשוב מכל הוא אדם השואף בכנות לתקן את עצמו ואת החברה, ולמצוא משמעות לחייו.[3] מולו, טולסטוי מציג את אנה פאבלובנה, אמנית יחסי הציבור, המארגנת נשפים אינטלקטואליים בביתה, המקורבת לקיסרית, שאין בה שמץ של אותנטיות, אלא היא מעין בובה הנעה לפי צווי החברה.

טולסטוי מציג בכרך הראשון של "מלחמה ושלום" שורה של דמויות אותנטיות השואפות למימוש עצמי – אנדריי בולקונסקי, אביו, אחותו מריה, נטאשה, אחיה ניקולאי, ומולם שורה של דמויות חסרות עצמיות הנעות לפי הקודים המוסכמים בחברה, כשההצלחה החברתית היא הדבר החשוב ביותר בעיניהן, כגון, הנסיך ואסילי, בתו אלן שהייתה לאשתו של פייר, בוריס קצין המטה, השואף לטפס במעלה הסולם החברתי. טולסטוי מסתייג ואפילו בז לדמויות האחרונות.

בספרו "התחייה" מתאר טולסטוי את מוסכמות החברה הרוסית לגבי בחורים צעירים ממעמד האצולה כדבר הרסני ביותר. החברה מעודדת את הצעירים הללו הנמצאים לרוב בשרות הצבאי או הממשלתי, לפזר כספים שאין להם, לאכול ולשתות לשוכרה במועדונים היקרים ביותר, לרדוף אחרי נשים גם אם הן נשואות.[4] בקיצור החברה מעודדת אצלם "שגעון של אנוכיות", מטפחת את האני ה'"חייתי שלהם" בלשונו של טולסטוי.[5]

טולסטוי מתאר את נכליודוב, כנציג של אותם אצילים צעירים, בספרו "התחייה", כאדם שאיבד את עצמותו, בשלב מסויים של התבגרותו, את טבעו המקורי הטוב. נכליודוב השתנה במשך השנים שחלפו מאז נעוריו ואנו פוגשים אותו כעבור 3 שנים מאז היותו נער מצפוני וטוב, כקצין צעיר. טולסטוי מאפיין את השינוי שחל בו כך:

"אז היה נער ישר ומסור, מוכן להקדיש את עצמו לכל מטרה טובה. כעת היה אדם אנוכי, מושחת ומעודן שרק הנאתו יקרה לו. אז עולמו של האל הצטייר לו כסוד שהוא ניסה לפענח בשמחה ובהתפעמות. כעת הכול בחיים האלה היה פשוט וברור ונקבע על ידי תנאי החיים שהיה שרוי בהם. אז היה נחוץ וחשוב מגע עם הטבע ועם בני אדם שחיו, חשבו והרגישו לפניו (פילוסופיה, שירה), כעת היו נחוצים וחשובים מוסדות שהקימו בני אדם, ומגע עם חברים. אז הצטיירה האישה כבריה מסתורית ומקסימה [...] כעת ייעודה של האישה[...] אחד המכשירים הטובים ביותר להפקת העונג שכבר חווה. אז הכסף לא היה נחוץ. היה אפשר לוותר על האחוזה של אביו ולמסור אותה לאיכרים. כעת לא היה די לו באותם 1,500 רובל שאמו נתנה לו כל חודש. אז ראה את ישותו הרוחנית כטבעו האמיתי. כעת זיהה את עצמו עם "האני" הבריא, הנמרץ והחייתי".[6]

ורונסקי, דמות מרכזית בספרו "אנה קארנינה", אף הוא קצין המשרת בצבא מייצג טיפוס דומה: חי לפי עקרון העונג, ללא מחוייבות מוסרית, וגורם לחורבנה של אהובתו ומשפחתה.[7]

טולסטוי ממשיך וכותב ב"התחייה" על העצמות של היחיד וההיפנוז (הכניעה למוסכמות החברה):

"כל השינוי המחריד (בנכליודוב – א.ק) הזה אירע בו רק מפני שהפסיק להאמין לעצמו, והתחיל להאמין לזולתו. מפני שהיה קשה מדי לחיות מתוך אמונה לעצמו: כשאתה מאמין לעצמך, עליך להכריע תמיד בכל שאלה לא לטובת ה"אני" החייתי שלך, שמבקש סיפוקים קלים, אלא כמעט תמיד נגדו. כשאתה מאמין לזולתך, אינך צריך להכריע בשום שאלה, הכול כבר הוכרע. כמעט תמיד נגד ה"אני" הרוחני ולטובת האני ה"חייתי", אם לא די בכך, כשהאמין לעצמו היה נתון תמיד לגינוי האנשים שבקרבתו, כשהאמין לזולתו זכה לאהדת הסובבים".[8]

לעומת זאת הגיבורים "החיוביים" של טולסטוי: פייר, אנדריי, לוין (לוין הוא מהדמויות המרכזיות של "אנה קארנינה") אינם משלימים עם מוסכמות החברה, מנסים לתקן את עצמם ואת חברתם, ולמצוא משמעות לחייהם.[9] פייר אינו משלים עם נישואיו לאשה ריקנית ובלתי נאמנה, ונפרד ממנה לאחר זמן קצר. הוא מנסה לעשות תיקונים בניהול אחוזותיו לטובת האיכרים. הוא מנסה למצוא משמעות דתית לחייו כאשר הוא מצטרף לאגודת "הבונים החופשיים". הוא לא מהסס לעזוב אותם כאשר הוא מתאכזב מהם, וממשיך בחיפושיו אחר האמת והחיים הנכונים, גם בהיותו בשבי הצרפתי. אנדריי בולקונסקי, גם הוא מחפש משמעות לחייו. הוא מנסה להיות קצין מצטיין במערכות כנגד נפוליאון. הוא יוזם תיקונים באחוזותיו לטובת האיכרים ואף משחרר חלק מהם, מעשה חלוצי ברוסיה של אותם ימים. הוא מנסה למצוא משמעות דתית לחייו לקראת מותו, ע"י ההכרה באהבה האינסופית המזוהה אצלו עם קירבת האל.

טולסטוי מאמין ביכולת האדם לתקן את דרכיו, להביא לידי כך שה"אני הרוחני" שלו, היודע מהו הטוב יגבר על ה"אני הבהמי" החותר לתענוגות הרגע ולסיפוק היצרים.[10] את זה הוא לומד מחייו שלו,[11] ולכן נכליודוב, בן דמותו וגיבור ספרו "התחייה" הופך בהמשך הסיפור לאיש מופת. לאחר שנוכח שהוא הרס בצעירותו את חייה של משרתת בביתה של אימו, ובגללו היא נהפכה לזונה, הוא עושה כל שביכולתו לעזור לה במשפט בו היא עומדת לדין באשמת רצח. הוא עוזב את מעמד האצילים וחי עם האסירים המוגלים לסיביר. הוא מציע לה נישואין, מחליט לחיות לפי הכללים של ישוע ולהביא אהבה לעולם. בשורות הסיום של הספר טולסטוי כותב: "מאותו לילה התחילו עבור נכליודוב חיים חדשים בתכלית, ולא מפני שנכנס לתנאי חיים חדשים, אלא בעיקר מפני שכל מה שקרה לו מהעת ההיא ואילך, קיבל בעיניו משמעות שונה לגמרי מבעבר. במה תסתיים התקופה החדשה הזאת בחייו, ימים יגידו.[12]

ניתן לקרוא את המבוא לספר בקישור הבא (עד עמוד 24 בעותק הדיגיטאלי) ואח"כ יש להכניס את הסיסמה EK2708:

http://www.tiktakti.co.il/catalog/eitan-kalish/kirva/#p=I

איתן קליש 0507287472

[1] ברלין, שורשי הרומנטיקה, עמ' 25; טולסטוי היה מיצר על כך שהשלטון הצארי לא אסר אותו, או הגלה אותו (ראה אצל טרויה). גיבור ספרו "הקוזקים" – אולנין – מגלה שמטרתו בחיים היא להקריב את עצמו למען החברה, או למען אדם אחר.

[2] אנה קארנינה, א, עמ' 5 - 26

[3] מלחמה ושלום, א, עמ' 21 - 36

[4] תיאור טוב של אורח חיים זה נמצא בסיפור "שני הוסארים", בתוך: האם אדמה מרובה נחוצה לאדם וסיפורים אחרים, עמ' 69 -124

[5] כך טולסטוי מתאר את השפעת החברה עליו בנעוריו, בוידוי, כתבי הגות, עמ' 36

[6] התחיה, עמ' 47.

[7] אנה קארנינה, א, עמ' 57

[8] התחייה, עמ' 48.

[9] טולסטוי מתאר שכבר מגיל צעיר האידאל שלו היה שכלול עצמי, וידוי, בתוך: ל.נ טולסטוי, כתבי הגות, עמ' 35 – 36; הנסיך אובלונסקי אומר ללוין: אתה אדם שלם מאד [...] ומבקש אתה שכל החיים יהיו עשויים תופעות מושלמות, זה לא יתכן [...] (אנה קארנינה, א, עמ' 44).

[10] לרעיון זה הוא נותן ביטוי כבר בסיפור מוקדם, מ-1856, "שני הוסארים", בתוך: האם אדמה מרובה נחוצה לאדם עמ' 69 – 123 טולסטוי חשש מהצד היצרי שבאדם, שהציק לו כל חייו, ונתן לו ביטוי בתיאורו של פייר בתקופת חיי הוללותו, וגם בתיאורה של נטשה רוסטוב המתפתה לקוראגין (ל. גולדברג, הספרות הרוסית במאה ה-19, עמ' 138)

[11] טרויה, טולסטוי, א, עמ' 241; טולסטוי, וידוי, בתוך: ל.נ טולסטוי, כתבי הגות, עמ' 33 - 90

[12] התחייה, עמ' 408