קיבוץ גזית

"דע מאין באת ולאן אתה הולך" (פרקי אבות)

(תגובה למאמרו של ע' ב.צ, "חרות מדומה", 'הזמן הירוק' (עתונות קיבוצית) 18.12.2014

לפעמים אני תוהה מה מניע את ע' לנסות להוכיח לנו שוב ושוב, מעל דפי "הזמן הירוק", עד כמה היה הקיבוץ הישן (או השיתופי) מקום נורא לחיות בו. לדעתי, באופן מעשי הויכוח בין ה"קיבוץ השיתופי" ל"קיבוץ המתחדש" (המופרט) הוכרע מזמן לטובת 'הקיבוץ המתחדש', (שני שליש מהקיבוצים מופרטים כיום), ואם כך המשמעות של ויכוחים אלו, ביני ובינו, היא מאבק על "הזכרון ההיסטורי", דבר שאין לזלזל בו.

מה שמניע אותי, להתמודד עם טיעוניו של ע', אינו הרצון לחזור לקיבוץ השיתופי. אני חי בקיבוץ מתחדש ואינני סבור שהדבר הפיך, ואולי גם אינני רוצה שהוא יהיה הפיך. הויכוח שלי עם ע' הוא על איך ייזכר הקיבוץ הישן, שחיינו בו עשרות שנים, בהיסטוריה, ויותר מזה בזכרוננו, החברים שממשיכים לחיות בו, ורוצים שהוא יתקיים עוד כמה דורות. אני סבור שלבעוט בקיבוץ הישן, בערכיו ובאורח חייו, כמו שע' עושה בכתבותיו, ולהחדיר את הדברים הללו למוחותיהם של החברים של היום ושל החברים בעתיד, זהו מתכון לחיסול הקיבוץ, כי גם 'הקיבוץ המתחדש' מבוסס על ערכי הקיבוץ הישן.

אני מוכן להסכים עם ע' ואחרים שהפגם הגדול של הקיבוץ הישן היה בתחום חרויות הפרט. אני מוכן גם להסכים שרבים מבנינו עזבו בשל כך את הקיבוץ. אך אני רוצה להסב את תשומת לב המקטרגים על הקיבוץ הישן, כי בקיבוץ הישן החברים נהנו מזכויות רבות שאין להם בקיבוץ החדש, זכויות שיצרו סוג של חרות (וכאן אלך לפי הסעיפים של ע'):

א. הם לא נאלצו לדאוג לכסף שבחשבון הבנק שלהם.

ב. הם לא נאלצו לדאוג לפת לחמם. הזכות לחיים ברווחה היא זכות מוכרת בדימוקרטיות.

ג. הייתה לחברים זכות לדיור הוגן, מותאם לגודל המשפחה. גם זאת זכות שאינה מובנת מאליה במדינתנו, ואנו קוראים כל יום על מצוקתם של הזוגות הצעירים בישראל .

ד. הטיפול בבריאותם היה מובטח, זכות חשובה שנעלמה כמעט ב'קיבוץ המתחדש'.

ה. חינוך ילדיהם היה מובטח ע"י הקהילה, וגם זאת זכות חשובה. לא היה מצב שלילדך יש חוג אחד ולילד של שכנך שלושה חוגים.

ו. הם עבדו, אך לא נאלצו לדאוג לפרנסתם. כל חבר ידע שזכותו היא שהקיבוץ ידאג לו למקום עבודה, ופרנסתו בכל מקרה מובטחת. כל חבר ידע גם שזכותו לבחור במקום עבודה לפי נטיותיו.

ז. הם הכריעו בכל השאלות החשובות באופן דימוקרטי, באסיפות הקיבוץ ובוועדותיו

ח. הדבר החשוב ביותר: בניגוד למקובל לחשוב, רוב חברי הקיבוץ "מימשו" את עצמם. הם עבדו בעיסוק שהם בחרו, גם אם זה לקח קצת זמן, הם למדו לימודים גבוהים ע"ח הקיבוץ אם חשקו בכך, הם עסקו בתחביבים ע"ח הקיבוץ בד"כ, והיה להם את הזמן לכך, כי לא עבדו בקיבוץ הישן יותר מ- 8 שעות.

אוסיף שלוש זכויות שע' לא מנה אותן:

ט. משלב מסויים בחיי הקיבוצים (שנות ה-70 – 80), ניתנה לכל חבר הזכות ללימודים גבוהים לפי נטיית ליבו.

י. ברוב הקיבוצים חיי התרבות היו מפותחים, היו בחינם, וכך גם הפעילות הספורטיבית.

יא. הדאגה לזקנים הייתה גבוהה מאד בקיבוץ הישן. גם נושא זה בעייתי בחלק מהקיבוצים המתחדשים.

הזכויות הללו יצרו הרגשת רווחה אצל החברים ומעין חרות נפשית. לא הייתי מלגלג, כמו שע' עושה, על הטוענים שאדם הצריך לעבוד כל שעות היממה כדי לפרנס את משפחתו, כמו שקורה בקיבוצים המתחדשים, ומחוץ לקיבוץ, הוא אדם "משועבד" ואינו אדם חופשי. מאות שנים התנועה הסוציאליסטית נלחמה על יום עבודה של 8 שעות.

כמו שכבר כתבתי בעבר – גישתו של ע' לנושא הוועדות אינה דמוקרטית, כאשר הוא מציע לחסלן. בדמוקרטיה השלטון מתבצע ע"י העם, ועקרון זה מיושם ע"י הועדות המנהלות את הקיבוץ (גם את הקיבוץ המתחדש). בקיבוצים מתחדשים רבים בוטלו ועדות רבות ותפקידיהם וסמכותן הועברו לידי מנהל הקיבוץ או הקהילה, או בעל תפקיד זה או אחר. האם זהו מצב יותר טוב? אין גוף או חברה שאינו מתנהל ע"י ועדות, ובקיבוצים מתחדשים רבים אנו רואים כי מתפתחת 'תרבות של מנהלים', למורת רוחם של החברים.

לסיום אציין כי בגליון האחרון של "הזמן הירוק" מציין אחד הכותבים כי לפי מחקר עולה מסקנה מעניינת: רמת שביעות הרצון בקיבוצים השיתופיים גבוהה יותר, בכל פרמטר, מהקיבוצים המתחדשים.

איתן