אמא - פרק ג'

ספריית גזית • 3/3/2018 כניסות

אמא פרק ג / איתן קליש

בביתה הקטן של אמא (חדר של שלוש על ארבע מטר, ללא שרותים) היה לי כיף. אמא החליטה, כך סיפרה לי, כשהייתי כבר מבוגר, כי היא לא תכניס לביתה יותר שום גבר. היא החליטה להקדיש את חייה לילדיה. היא שפעה אהבה עזה, אלי ואל תמר, ואני מאד אהבתי את שתיהן.

 לאמא בעלת שני השסתומים הפגומים בליבה היה אסור לעשות מאמצים. התגלתי ללכת לאט כשהייתי הולך איתה. אני הייתי עוזר לה בעבודות הגינה, מביא נפט הביתה, מביא את סל המצרכים מהאקונומיה (היא קיבלה תוספות מזון מהקיבוץ, בגלל מצב בריאותה הרעוע, (וחצי מזה הלך אלי).

אמא הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של תמר וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. אני זוכר שפעם בני כיתתי, בכיתה ו' לערך, באו אלי בטענות שאני מספר לאמא כל מה שקורה בכיתה, ועלי להבטיח לחדול מכך. אני זוכר ויכוח ארוך בחושך לאחר ההשכבה עם בני "החדר שלי" (זאת הייתה לינה משותפת), כשהם דרשו ממני להפסיק את הנוהג הזה, ואני כופר בזכותם להטיל עלי צנזורה בתוך בית-ההורים.

היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו ג'מינו, צרצר המצפון של פינוקיו). זכור לי שבכיתה ד' או ה' אני ועוד ילד אחד מוכשר היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמא אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים אתנו כל ערב לפני ה"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתת הלימוד שלכם לפני הציור של צחי (שהיה תלוי על הקיר) ומביט עליו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת והתביישתי בעצמי.

הייתה לה עין חודרת ושיפוט מאד דק וחד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, שלימים ירצה עונש של 16 שנים בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ואנחנו בכיתה ח' היינו חברים ממש קרובים - גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. יום אחד המורה למתמטיקה עבר בתחילת השיעור בין השורות ווביקש שנראה לו את שיעורי הבית במחברת. פתאום אני מבחין שמחברתי נעלמה. כעבור שתי דקות החבר שלי מודה בחיוך שהוא הציג את מחברתי לפני המורה וכך אני ספגתי את הנזיפה והוא יצא נקי.

מקרה אחר: אני ואותו חבר עשינו "סייף" ברחבת "בית-הילדים",בעזרת מטאטאים שהיו בבחדרי הילדים (זה היה "בית כולל", שגם למדנו בו וגם ישנו בו). פתאום הופיעה המחנכת מאחורינו והתחילה לתת לנו שטיפה: "זה היחס שלכם לרכוש הקיבוץ...". אני מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה את חברי, ופתאום אני מבין שאני עומד לבד מול המחנכת. הבחור פשוט נעלם.

סיפרתי את המקרים האלו לאמא והיא ראתה אותם בחומרה רבה. היא אמרה לי: "ניתאי התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר שהיא מאד צדקה. הבחור הזה סיבך עשרות חברים שלו כאשר הוא פשט רגל, ולבסוף מכר ותוכניות חימוש סודיות למדינת אויב, שיכלו לשמש אותה בהקמת תעשיה לחומרי השמדה כימיים, ועל-כך נענש במאסר ממושך.

מצד שני, לפעמים היתה לה מעורבות גדולה מדי בחיי ובחיי כיתתי. למשל, הייתה בכיתתנו ילדה נחמדה, שאימי החליטה שהיא "פאלשה קאצה", שזה אומר "חתולה מזוייפת". אני לא יודע למה היא אמרה את זה, אבל אחרי כמה חודשים התאהבתי באותה ילדה, והאמירה הזו, בין השאר, חסמה אותי מליצור קשר רומנטי עם אותה ילדה.

בכלל, לפעמים אני חושב שהקשר העמוק שהיה לי איתה מנע ממני לקשור קשרים עם המין השני עד גיל מאוחר. כמובן זו רק השערה, אבל בכל זאת אמהות כל-כך "עוטפת" כמו שלה מעלה את השאלה האם כך אפשר להתבגר? הרי ידוע שבגיל ההתבגרות הנער צריך "להיפרד מהוריו ולפתח לו עצמיות משלו. אמי ראתה שאני לא מתפתח לשום כיוון, בהשוואה לעמית בכיתה, הייתה מודאגת, ואפילו שיתפה אותי בדאגתה, אבל לא מהי מצאה את הדרך בין "לטפח את הגוזל לבין לדחוף אותו להמריא מחוץ לקן?

אם היו לאמא יחסים קרובים איתי, בשנים אלו, עם תמר הם היו עוד יותר קרובים. קודם כל בגלל ששתיהן נשים, ושנית תמר הייתה יותר מבוגרת ממני ב-7.5 שנים. תמר הפכה לעלמה מאד יפה, משכילה ונעימת שיח, מוקפת בחברים וחברות. אני חושב שאמא היתה מאד גאה בה. תמר קשרה הרבה קשרים חברתיים, והיו לה הרבה חברות וחברים. והיו לה גם הרבה מחזרים. אני זוכר שכל המחזרים/ חברים היו מגיעים מהר מאד לבית של אמא ושם זוכים לאירוח חם. תמר שיתפה והתייעצה הרבה עם אמא ביחס לאותם חברים. גם אני הייתי שותף זוטר מעריץ של תמר. היו לי קשרים חמים עם חלק מהחברים שפקדו את ביתנו. לתמר הייתה חברה חכמה בשם חדווה, ואני זוכר שהיא השאירה מתנה לאחר ביקורה אצלנו - ספר תמונות סיניות. קראתי את ההקדשה ושם היה כתוב (אני לא ממש זוכר) שהיא מודה על הרגשת "הטוהר" שהיא חוותה במפגש עם אמא ותמר. זה הרשים אותי ומאד הזדהיתי עם אמירתה. כן, לפעמים ביתה של אמא, המלא ספרי אמנות ומוסיקה,  היה "נווה מדבר" קסום עבורי.

 

מכל מקום, החבר האחרון היה בחור יפה מהקיבוץ השכן עין החורש, ואחרי שנה  של חברות, תמר והוא ה-22 התחתנו בחתונה רבת משתתפים משני הקיבוצים, (באותה מסיבה חיתנו 4 זוגות.. בחתונתם אבי (שהתגרש מאמי לפני 15 שנה) ישב לידי לחש לי באוזן, איזה "אי-צדק ישנו בכך שאף אחד לא מזכיר שהוא הביא את אמא ותמר לגבעת חיים." זה פשוט הרס לי את החתונה, אבל כרגיל, למרות כעסי על-כך שהוא הורס לי את המסיבה,  גם ריחמתי עליו.

 

תמר הקימה משפחה למופת, עם ארבעה בנים ובנות, אחד יותר מוצלח מהשני. אמא מילאה את תפקיד הסבתא באהבה והתמסרות. היה לה קצת קשה להרפות את הקשר בינה ובין תמר, דבר שהיה הכרחי כדי לבסס את התא המשפחתי החדש. אמא הייתה רגילה שתמר ובעלה יבואו אליה ל"ארוחת ארבע", עם בתם הקטנה, כל יום ויום. יום אחד, תמר ובעלה הודיעו לה שמעתה הם יבואו רק פעם בשבוע, ביום שישי. היה לה מאד קשה לקבל את זה, (ואני מתפלא היום כיצד אשה נבונה כמוה לא הבינה שכך צריך להיות). היא כמובן שיתפה אותי במתרחש ואני נורא הזדהיתי עם כאבה. היום אני מבין את הבעייתיות כאשר ההורה כל-כך משולב בחיי ילדיו. מכל מקום היא השלימה עם זה, ועברה תהליך של היפרדות מהקשר הסימביוטי עם תמר.

הקשר ההדוק שלי עם אמא, נמשך למעשה עד חתונתי, עם אשתי הראשונה, בגיל 29. בתקופת רווקותי הממושכת שלי היא נתנה לי בית, במלוא מובן המילה. לפעמים הייתי נשאר לישון אצלה.

בתקופה שהייתי בהלם קרב או דכאון, עד היום לא ברור מה זה היה(שנמשך תקופה קצרה אחרי מלחמת ששת הימים), היא עודדה אותי. נתנה לי בית וליוותה אותי לרופאים שונים.

 

היא אף פעם לא לחצה עלי למצוא כבר בחורה, להתחתן כבר כמו שאר חברי לכיתה,, למרות שרווקותי הדאיגה אותה. זה היה הביטוי לעדינות נפשה. היא אף פעם לא לחצה עלי בכיוון של לימודים ומקצוע למרות שהייתה מודאגת, מהעובדה שהייתי חקלאי עד גיל 35.

 

. האם זה טוב, האם זה רע? כזאת היא הייתה. אני תמיד חשתי את אהבתה שניתנה ללא תנאי.

מה נתנה לי הכתיבה הזו על אמא ועל אבא? התברר לי תוך כדי כתיבה כי נשארו הרבה תעלומות לא פתורות ביחס להורי. חוויתי בכתיבה הזו מחדש את כאב ההיקרעות שלי בין שני הורים שמאד אהבתי וגם הערצתי אותם. חוויתי מחדש את חוסר ההבנה שלי כילד וכנער מה גורם לכל המאבקים הגיגנטיים ביניהם (הגיגנטים היו הענקים במיתולוגיה היוונית שלחמו נגד צאוס), ואכן, הורי היו בעיני הילד שלי מין אלים ענקיים כאלה, ובעצם עד היום הם בעיני דמויות "גדולות מהחיים" בתודעתי, לא ממש מובנים. הייתי ילד ולא הבנתי למה תמר ניתקה את הקשר עם אבא שלי. אף אחד לא הסביר לי את הדברים. רק הרגשות הקשים זרמו אלי מכל הצדדים, במיוחד כאשר הם נאבקו על אהבתי.

לימים סלחתי לאבא שלי על הכל, וטיפלתי בו בשנותיו האחרונות, ספק מתוך אהבה, ספק מהכרת חובה, ספק בגלל שלא היה מישהו אחר שיטפל בו. מודל להזדהות הוא לא היה לי, למרות שהוא היה הקיבוצניק, חלוץ, ועובד האדמה. להיפך, בניתי את עצמי במודע  בניגוד לאישיותו. אמנם, בגיל מאוחר יותר אימצתי חלק גדול מערכיו.

אמא, עם הנתינה האינסופית שלה, כן הייתה מודל להזדהות, אבל היות ולא הייתה ממש מעורבת בחברה הקיבוצית, בתרבות הציונית וכו' – הייתה זו הזדהות מוגבלת. כלפי אמא, יש לי רגש של אהבה עזה עד היום, ואפילו הערכה והזדהות. ממנה למדתי מהי אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר.

למדתי מהאהבה שלה כלפי (וכלפי אחותי) מההתמסרות שלה אלי בתקופות הקשות שלי, מהאומץ שבו צלחה את חייה הקשים והתמודדה עם מחלתה, מהאסתטיות שלה,  מאורח חייה הרוחני הבז לחומרנות, מהיושר שלה, מההסתפקות במועט, מניקיון השפה והמחשבה, איך צריך לחיות.

 


 


בלי וירוסים. www.avast.com