התמודדות עם דחייה משפחתית

מדור הסטורי • 31/5/2018 כניסות

הטור של יעל חביב

מסופר על משפחה של זוג הורים וילדיהם אשר סב המשפחה המבוגר עבר להתגורר איתם. לאחר תקופת מה החליט בנו שאין לו יותר כוח ורצון לטפל באביו. האוכל נופל לו מהשולחן, הוא ממלמל דברים לעצמו, כל כוס או צלחת שמגישים בה אוכל עבורו נשברת - והוא החליט לעשות מעשה.

הוא הלך והכין לאביו צלחת וכוס מגולפות מעץ פשוט והניח שולחן בפינת החדר שישרת את אביו. בכך מנע מעצמו את חוסר הנוחות במחיצתו של אביו.

לעיתים, כשהיו יושבים כל בני המשפחה סביב שולחן האוכל והסב ישב לבדו בשולחנו- ניתן היה לראות דמעה קטנה זולגת על לחיו של הסב.

יום אחד ראה האב את בנו לוקח פיסת עץ ומתחיל לגלף אותה לצורה של צלחת.

 

מה אתה עושה הוא שאל אותו נפעם?

"אני מכין לך צלחת ליום שתזדקן ותשב בשולחן לבדך כמו סבא, אמר הבן בשמחה."

האב, התחלחל למשמע אוזניו והבין את ההשלכות של מעשיו וכיצד ישפיעו על עתידו שלו כזקן וכיצד חווה אביו את הנידוי משולחן המשפחה.

עוד באותו היום השיב את אביו בשולחן המשפחה, הגיש לו את האוכל בצלחות רגילות ולא חסך ממנו אהבה ותשומת לב.

באחת הקבוצות שאני מנחה דיברנו על הסיפור הזה.

הופתעתי לראות כמה נגע באופן אישי בכל אחד מהמשתתפים.

זה נזכר באביו שלו, זו באביה, זה באימו וזה הרגיש כאילו נכתב עליו הסיפור.

 

האם אתם חווים דחיה? האם אתם חשים שמנסים להתרחק מכם בגלל גילכם? האם הרגשתם שאינכם רצויים?

אני מאמינה שזוהי תחושה קשה ביותר , מעליבה ומכאיבה.

תחושת הנידוי וההרחקה איננה זרה להרבה אנשים בגיל המבוגר ובכאב אוסיף ואומר שהיא אכן קורית בהרבה מאוד מקומות.

מה לעשות עם זה? שאלו אותי באותה הקבוצה…

אין לי תשובה אחת.. זוהי איננה מתמטיקה וההתיחסות צריכה להיות לגופו של אדם.

יחד עם זאת, אני רוצה להגיד, אולי אפילו לצעוק, אל תוותרו על מקומכם בחייהם של אנשים קרובים לכם! בידקו עם עצמכם היכן עומד הקושי, מהיכן הוא נובע.

 

אולי יש דברים שאתם יכולים להיות ערים להם ולשים יתר תשומת לב אליהם.

 

אולי אמרו לכם משהו והעדפתם להתעלם… או ששמעתם מאחורי דלתות שיח שנאמרו בו דברים עליכם או פרשתם אמירה שנזרקה לעברכם…(הכל דוגמאות שהועלו בקבוצה!).

נכון, יכול להיות שנעלבתם. ייתכן ונאמרו דברים שלא היו צריכים להאמר, או לפחות להאמר בצורה מכבדת יותר… ויחד עם זה - אי אפשר להשיב את הנעשה. מכאן אפשר לבחור להתעלות על הקושי ולהמשיך או להשתבלל בקושי ולאבד עוד ועוד נתחים מהקבוצות החשובות שמרכיבות את חיינו.

מאוד קל להצביע עם האצבע המורה כלפי מישהו ולהאשים אותו במצב, לשים עליו את האחריות ולקבוע את אשמתו. קשה מאוד להסתכל אל תוך עצמנו ולראות היכן אנחנו לוקחים אחריות ומה אנחנו יכולים לעשות על מנת לשפר.

כמו בכל פעם - ההמלצה הכי גדולה שלי היא לדבר על הדברים! להקשיב גם אם האוזן מתקשה, לקבל גם אם הלב מתפוצץ. לנשום עמוק ולקחת את הדברים אלינו. לבדוק מה האחריות שלנו, מה אנחנו יכולים לעשות ומה יכול לעזור לנו לשפר את המצב.

זה לא פשוט!! זה מצריך הקשבה מלאה ופתוחה, זה מצריך לשים את האגו בצד ולצמצם רעשי רקע.

עם אותה קבוצה היינו צריכים 3 מפגשים רק לעבד את תחושת הדחייה, תחושת הבושה והעלבון.

אם אתם לא יכולים לבד תעזרו באיש מקצוע! לו יש את הכלים לתת לכם על מנת לצלוח את התחושה הקשה הזו.

לסיום, בסוף המפגשים כל אחד נדרש להגיד משפט סיכום והמשפט שזכור לי מכל היה:

״אני יכול להיות אחראי 100% על 50% שלי בקשר״

כשאנחנו נהיה בכל מאת האחוזים אחראיים ושולטים ומתנהלים בחלקנו בקשר- גם הצד השני יהיה אחראי על מאת האחוזים שלו בחלקו בקשר.

 

יעל חביב 30.6.18