קיבוץ גזית

היו זמנים
(לקוח מעלון קבוץ גזית 24 (1953 -"גורמי החינוך" בקיבוץ של השומר הצעיר
"החינוך הקיבוצי מבוסס על שיתוף ההורים בחינוך ילדיהם. גדולה היא האחריות המוטלת עליהם. אין לחנך את הילד ללא קשרים עמוקים בינו לבין הוריו. בלעדיהם לא יוכל להתפתח התפתחות בריאה וסדירה. אבל ברגע שחבר הופך להורה הוא שוכח בדרך כלל את היסודות התיאורטיים של החינוך המשותף.
... ההורה כבר לא מבין כל-כך טוב את היסודות והתיאוריה של החינוך המשותף (לעומת מי שאין לו ילדים – א.ק). הוא שכח שזה מדע. זהו התהליך האובייקטיבי. הרי זה דבר נפלא להיות הורה. אבל ברגע שנולד ילד ההורים הופכים מתאוריטקנים של החינוך המשותף ל"אינטרסנטים" של החינוך המשותף, בדאגתם לילדם שלהם.
יש לראות את בנינו על רקע העתיד: הם יהיו החברים שלנו בעוד כמה שנים. יש לראות את הקבוצה כולה, של הבן שלי, כדבר "שלנו". יש להרחיב את המושג "הילד שלי על כל חברי הקבוצה. אינני מציעה לגזול מהחבר את יחסו לילדו, אבל יש להזהר שלא יופיע ביחס הזה גורם רגרסיבי.
מתי ההורים משמשים גורם מתקדם בחינוך? כל אימת שההורים רואים את עצמם כחברים שמזדהים עם עקרונות החינוך בשלמותו, הם מהווים גורם מתקדם. אנחנו דורשים מכל הורה להיות נציג הקיבוץ ומהותו בחינוך ילדיו.
אין ברצוננו שההורים יזכרו בכל רגע ורגע שהם נציגי הקיבוץ. אך על ההורים להדגיש את היותם מחייבים את הקיבוץ חיוב מהותי.הילדים צריכים לראות ולהרגיש שההורים אוהבים את הקיבוץ, ורואים אותו כאוטוריטה. בחיי היום-יום, ינסו ההורים להרחיק את הילדים מסכסוכי עבודה, ריב בין חברים, במיוחד כשהם קטנים. הילדים לא צריכים להיות שותפים לבירורים חברתיים של ההורים.
מה הופך את ההורים לגורם רגרסיבי? הקשר הסובייקטיבי הרגשי. תחיית הרגשות הזעיר-בורגניות שספגנו בחינוכנו אנו בבית הורינו. אנחנו כולנו תוצר חינוך זעיר-בורגני, ואנחנו מעבירים דפוסים אלו למשפחתנו.. הקשר הרגשי הוא חזק מדי, כשאנו מרגישים שהילד שלי הוא רק שלי.
אמא