למי להאמין ?
כשהייתי כבן 13, אבי חזר נסער מנסיעה לתל-אביב.
אני הייתי בנו היחיד, אישה לא הייתה לו באותם ימים, לאחר שהתגרש מאמי. ישבתי בדירתו הקטנטונת והמבולגנת, וחיכיתי לו כמה שעות. הייתי הולך אליו ואל אמי כל יום לסירוגין, ואוי לי אם התבלבלתי ביום. קצת השתעממתי אז לקחתי את המטאטא והתחלתי לטאטא את הרצפה. מאד אהבתי שהוא היה משבח אותי על-כך.
הוא היה רגיל לשתף אותי בכל "המלחמות" שלו בקיבוץ, ואני תמיד הזדהיתי אתו וכאבתי את כאבו. פעם היו אלו חברי צוות ענף המטעים שרצו "להעיף" אותו, וכעבור שנה היו אלה חברי צוות ענף הבננות.
אבל אני אהבתי אותו, כי הוא היה מדבר אל כאל מבוגר. יכולתי לשאול אותו, תוך כדי שטיפת דירתו שאלה כמו: "אבא, למה רוב הסרטים והספרים עוסקים באהבה?" והוא היה עונה לי: "כי האהבה היא הדרמה האישית של כל אדם". או שיום אחד שאלתי אותו: "אבא, תסביר לי ההבדל בין 'סוציאליזם' ו'קומוניזם'". אבי חשב קצת ואז הוא אמר לי: "טוב, אבל קודם תביא חלב מהחדר-אוכל". ובאמת כשחזרתי הוא התיישב עימי והסביר לי במשך חצי שעה את ההבדל בין שני המושגים. הייתי בן 12 ולא הבנתי כלום, אבל התגאיתי בכך שאנו עוסקים בנושאים ברומו של עולם.
אבל אותו מקרה, שאני עומד לספר עליו, פגע קשות בדימוי של האדם הנערץ והגדול, שהיה אבי. הוא היה מעין קו פרשת מים בהתייחסותי אליו.
אבא חזר מתל-אביב בערבו של יום, ואני חיכיתי לו בחדרו. מיד בהגיעו, הוא אמר לי: "היום הייתי בבית התנועה של הקיבוץ המאוחד, וראיתי שם חברים מוכרים לי מרביבים מתקופת מלחמת העצמאות. אני הסתכלתי עליהם והם הסתכלו עלי, אבל לא החלפנו מילה". ידעתי שבמלחמת השחרור הוא היה במצור ברביבים, אבל הוא לא נהג לדבר על תקופה זו. חיכיתי במתח להמשך דבריו.
אבי הפסיק לרגע את דבריו, פניו לבשו ארשת זעם וכאב. אחר כך הוא המשיך: "אני לא אסלח להם לעולם על מה שהם עוללו לי באותה מלחמה. היינו שם שתי קבוצות: אנחנו התגבורת (פלמחניקים ומגוייסים אחרים) וחברי הקיבוץ. היינו נצורים כבר כמה חודשים ברביבים, והחזית התקרבה אל הקיבוץ. בקיבוץ נוצרה אווירה של פחד ודאגה עמוקה מפני הבאות, במיוחד לאור הידיעות כי הצבא המצרי החריב את נגבה, יד מרדכי וניצנים.
בינינו חיילי התגבורת, התפשטו שמועות כי חברי הקיבוץ מתכוננים לעזוב את המקום באחד הלילות הקרובים, ולהשאיר אותנו, החיילים מאחור. ידענו כי אנשי הקיבוץ התכנסו לאסיפה סגורה, מבלי שהודיעו לנו, שבה הם דנו בשאלה, האם לפנות את הקיבוץ, ולברוח ללא פקודה מהצבא, או להישאר להגן על המקום ולחכות לפקודות. אנחנו לא ידענו בדיוק מה הוחלט שם.
לאור השמועות הללו, כינסנו אסיפה סגורה של החיילים אנשי התגבורת, לדון בשאלה מה נעשה במידה וחברי הקיבוץ יינטשו את המקום? החלטנו שאנחנו לא יכולים לעזוב יחד אתם כי אנחנו חיילים הכפופים לפקודות. החלטנו שאנחנו נודיע לחברי רביבים שאנחנו נמנע את הסתלקותם, בכוח הנשק. אני התנדבתי למסור את החלטתנו למזכיר הקיבוץ.
הלכתי לביתו של המזכיר. אמרתי לו ישירות את החלטתנו: "אם אתם החברים תנסו להסתלק בלי לתאם את זה אתנו, תדע לך שלכל אחד מאתנו יש רובה, ואנחנו נדע מה לעשות". פני המזכיר חוורו כסיד, והוא הכחיש מכל וכל כוונה כזו. לאחר מכן ביקש ממני, לעזוב את דירתו.
בחופשתי הראשונה לאחר-מכן, בדרכי לקיבוצנו, הוזמנתי לשיחה במטה של פיקוד דרום בבאר -שבע. שם נאמר לי כי הוחלט לשחרר אותי מצה"ל, בגלל התנהגותי ברביבים. נאמר לי כי אם אסרב לפרוש מצה"ל אעמוד למשפט צבאי באשמת "המרדה", שהעונש עליה יכול להיות מאסר ממושך. לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את הדין ולהשתחרר בחוסר כבוד מצה"ל. לעולם לא אסלח ולא אשכח לאנשים האלו מרביבים שהעלילו עלי עלילה שכזו".
הסיפור הזה זעזע אותי. בתור בן קיבוץ שגדל בקיבוץ בשנות החמישים על ערך הגבורה, שכל אחינו הגדולים הלכו לצנחנים או לשריון, והשתתפו בפעולות התגמול של שנות החמישים לא יכולתי לקבל את המחשבה שאבי לא היה כל-כך גיבור במלחמה, ואולי אף היה ממריד חיילים, או משתמט. רציתי להאמין שהוא היה קורבן של מזימה.
לא ידעתי מה לחשוב. למחרת ישבתי עם אמי בגינתה היפה, בביתה שהיה רחוק רק כמה עשרות מטרים מביתו של אבי. למרות שידעתי שהיא לא אוהבת לדבר עליו, החלטתי לשאול אותה על הפרשה הזו. ידעתי שאמי הייתה עדיין נשואה לאבי בתקופת מלחמת העצמאות והנחתי שהיא יודעת על הפרשה. סיפרתי לה את הסיפור שאבי סיפר לי אתמול. אמי הסתכלה עלי בעצב, הגישה לי תה ועוגה ואחר התיישבה מולי ואמרה: "נתן, כבר מזה זמן רב חשבתי שהגיע הזמן שתדע לאבא שלך יש תקופות שהוא מאד אמיץ, ולעומת זאת יש לו תקופות שהוא מלא חרדות. יש לו שני מצבים: לפעמים הוא שהוא מרגיש עצמו מאד חזק: במצב הזה, הוא אמיץ, הוא כעסן, הוא ביקורתי, והוא בטוח שהוא צודק בהכל. אבל במצב השני הוא מלא חרדות, הוא מאבד את בטחונו העצמי ונהייה עצוב, ממש נהייה לאדם אחר וזה לא אשמתו. ודאי הבחנת בשינויים האלו אצלו, אם כי הוא משתדל מאד להסתירם מפניך. אני לא יודעת בדיוק מה היה ברביבים. מה שאני יודעת הוא, שאביך שלח אלי הרבה מכתבים מרביבים, שבהם הוא דווח לי כי מצבו הנפשי קשה ביותר, והוא ביקש ואפילו התחנן שאעשה כל מאמץ בתנועה (בקיבוץ המאוחד) לשחרר אותו. אני אכן, הייתי כמה פעמים בבית התנועה ובקשתי לשחררו, על רקע מחלתו הנפשית. לדעתי, זאת הסיבה ששחררו אותו מצה"ל ומהמלחמה הזאת, ולא מה שהוא סיפר לך."
לא ידעתי את נפשי לנוכח הדברים החדשים שנגלו לי ושאלתי: "את רוצה להגיד לי שאבא שלי היה פחדן?"
היא ענתה לי," לא, אסור לך לחשוב ככה. יכול להיות שבתקופה מסויימת בתחילת המלחמה הוא היה מאד אמיץ, הוא הסתיר את בעיותיו מועדת הגיוס, ורצה להשתתף בכל מאודו במלחמה. אך בתקופה מאוחרת יותר כאשר המצרים התקרבו והחלו ההפצצות על רביבים כוחותיו אזלו לגמרי.
שנים רבות לא ידעתי למי ולמה בדיוק להאמין, בשנים שבאו אחר-כך ניסיתי לשכוח את הסיפור הטראומטי הזה, אבל אבי כבר לא היה אותו אדם בעיני.
אפילוג:
הסיפור הזה בכל זאת הטריד אותי, כנראה, ולאחר שנים רבות נזדמן לי ללמוד בקורס של התנועה הקיבוצית עם הארכיונאי של רביבים, שהיה בתקופת מלחמת השחרור בישוב הנצור, וכתב גם ספר על רביבים והנגב בתקופה מלחמת השחרור.
שאלתי אותו האם היו מחשבות על פינוי הישוב בזמן מלחמת השחרור?
הוא אמר לי שאכן היו מחשבות על פינוי הישוב. הוא זוכר שהתכנסה בקיבוץ אסיפה של חברי הקיבוץ בלבד, ללא חיילי התגבורת, ובה עלתה שאלת הפינוי. היו שרצו להתפנות לחלוצה, ללא פקודה של הצבא, וכך להתרחק מהכוחות המצריים. הרוב גרס שאין להתפנות ללא החלטת הצבא. וזאת הייתה ההחלטה שהתקבלה.
למעשה עד היום אני לא יודע בדיוק מה קרה שם באותם ימים רחוקים, בנגב הרחוק, במלחמה הרחוקה ההיא. האם אבי המציא את כל הסיפור, או שיש בו לפחות גרעין של אמת?
אז למי להאמין?
