דרכם של זליג וגניה אל הקיבוץ

מדור הסטורי • 6/10/2017 כניסות

דרכם של זליג וגניה ליטוק אל הקיבוץ (וזה אל זו...)

בזמנו כאשר הייתי עורך העלון בגזית, ערכתי לא מעט ראיונות עם וותיקי גזית, מהגרעינים הראשונים, שהקימו את הקיבוץ בסביבות 1950,. היו אלו הגרעין הטורקי, הגרעין הרומני, הגרעין הפולני, והגרעינים הדרום-אמריקאים. למרבה הפלא הם הסתדרו טוב אחד אם השני, והקימו קיבוץ לתפארת. בשבועות הקרובים אפרסם כמה מהראיונות האלו.

גניה וזליג ליטוק מייצגים בכתבה זו את הגרעין הפולני, הגרעין השלישי שהגיע לגזית ( לאחר הגרעין הטורקי ולאחר הגרעין הרומני – שבא ביחד עם גרעין ניצן) שהתיישב בגזית והטביע חותמו על הקיבוץ. הגרעין הגיע לטירה באמצע שנת 1948. החברים שהגיעו לגזית הם: מינה ומשה ירקוני ז"ל, חנקה שורר ז"ל, חיים שורר, שמואל, מרים לייטנר ז"ל, גניה וזליג ליטבק ז"ל, ברכה ומשה גיבורי ז"ל, אליהו רזיאל, אהרון סגל, יואל וצביה בן-פורת, משה ומרים ליבר, פישקה הרשקוביץ וציפורה ועזריאל מרוז)

האם הראיונות הללו נראים לכם חשובים?

זליג: כן. לדעתי חשוב שילדינו ידעו היטב את ההיסטוריה של משפחותיהם, של קיבוצם, וגם של השואה והציונות, לא פחות מההיסטוריה של המהפכה הצרפתית. כל סיור שעשיתי כעד עם הנוער בפולין, גילה לי עד כמה ישנה בורות בנושאים אלו בקרב הנוער, כולל בני ונכדי. צריך לתת במה לכל חבר לספר את סיפורו, לקראת חג הקיבוץ, אפילו אם זה יהיה חמש דקות בוידאו.

איך הגעתם לקיבוץ "טוסיה – אלטמן" (זה היה שם הגרעין בפולין)?

גניה: לכל אחד מאתנו הייתה דרך שונה. אני עברתי את המלחמה ביערות אוקראינה, באיזור שהיה לפני המלחמה בשליטת הפולנים. הרוסים לא קיבלו אותנו לפרטיזנים, ואנו נאלצנו להתחבא מפני הגרמנים. את אמי ואחותי רצחו ב-1942, כמעט לנגד עיני - לא הנאצים, אלא יחידות אוקראיניות שהצטרפו אל הגרמנים.

בשנת 1944 הרוסים שחררו את האיזור שלנו. אחרי המלחמה חזרנו לעיירה שלנו. כל אחד חזר לביתו, במידה והוא לא נשרף בזמן המלחמה (הבית שלנו היה שרוף כולו). התחלנו אפילו ללכת לבית-ספר (אחותי ואני). מצד שני באוקראינה היה תוהו ובוהו, ומקץ שנה כל יהודי העיירה החליטו שהם עוזבים לפלשתינה, שפרושו של דבר היה מעבר לפולניה כשלב ראשון, כי מרוסיה לא הייתה עליה. (לכל מי שהיה תושב פולין לפני המלחמה, הייתה זכות לחזור לפולין).

עלינו על רכבת, ולאחר נסיעה ארוכה הגענו לעיר ביטום, שבשלזיה (מערב פולין). זאת הייתה עיר נמל שחיו בה פולנים וגרמנים, אך אחרי המלחמה כל הגרמנים גורשו ממנה למזרח-גרמניה. אנחנו קיבלנו בית של אחד הגרמנים הללו. אבא התחיל לסחור קצת בשוק, קיבלנו תמיכה של הג'וינט, והרגשנו שהחיים מתחילים להסתדר.

יום אחד אחותי הצעירה (אני הייתי בת –15 והיא הייתה בת –13) חזרה נלהבת הביתה וסיפרה לאבא, שהיא ראתה בעיר בית גדול, מלא נערים ונערות יהודים צעירים, שכל היום רוקדים ושרים. היא התחילה ללכת לשם יום-יום. אחרי-כמה ימים היא נעלמה לנו. כשהגעתי לאותו בית, שהיה "הקיבוץ ע"ש טוסיה אלטמן", נאמר לי שהיא נסעה בערב הקודם לפלשתינה (כלומר למחנה מעבר בגרמניה) "הייתי בשוק" – מה אני אגיד לאבא? אבל אחרי ששוחחתי עם ברוך המדריך האגדי שלנו, ועם עוד חברים (ביניהם ברכה קדרון), התחלתי לחשוב שזהו מקומי. דיברתי עם אבא על החלטתי והוא לא התנגד. מיד ארזתי חבילה והלכתי ל"קיבוץ".

בקיבוץ הזה בפולניה שהיתי כמה חודשים. אחר כך נסענו לגרמניה, למחנה העקורים לנדסברג, ושם שהינו כשנה וחצי, ולאחר-מכן לאיטליה ומשם לקפריסין. לאחר שנה נוספת הגענו, ממש באמצע מלחמת השחרור לארץ.

גניה

גניה בימים ההם...

זליג – ספר על דרכך שלך לקיבוץ, ואל גניה...

אני השתחררתי בצ'כיה, ב-5 במאי 1945, לאחר שעבדתי במחנה העבודה האחרון שלי בייצור דלק למטוסים גרמנים, עם הרבה שבויים רוסיים. אני הייתי שם היהודי היחיד, בין הרבה פועלים רוסים. לא היה לי קשר לציונות כלל, ולכן בתום המלחמה שכרתי דירה בעיר הזו עם עוד חמישה רוסים. היו לנו חיים טובים כי לא הצטרכנו לעבוד. היה לנו מכל טוב, כי הגרמנים הכינו את העיר הזו לעמידה ממושכת במצור, ולכן מרתפי העיר היו מלאים כל טוב.

אבל השקט היה רחוק ממני. אחרי כמה שבועות החלטתי לנסוע לראות מה נשאר מהעיירה שלנו (ראדום). הבית שלי עמד על תילו, אבל כבר לא היה ברשות המשפחה. מהמשפחה לא מצאתי אף אחד. החלטתי לחזור לאותה עיר בצ'כיה שיצאתי ממנה. אבל כשחזרתי ראיתי שלקחו לנו את הבית. החלטתי לנסוע לבקר בפראג. שם נודע לי על קיומו של בית-יתומים גדול של הג'וינט.

הבית מצא חן בעיני, קיבלנו אוכל טוב, ועבודה. שם פגשתי את חברנו איציק גלברט ז"ל, וזכור לי ששנינו עבדנו בניקוי בית קברות ובית הכנסת עתיקים של פראג. בינתיים קיבלתי רשיון מהצירות הבריטית להגר לאנגליה. שקלתי את האפשרות הזו ברצינות.

לאחר כמה זמן הופיעו בבית-היתומים שני חיילי בריגדה, שאחד מהם היה חבר קיבוץ העוגן, והם הציעו לנו לנסוע לפלשתינה (הם שכחו להזכיר שבדרך יש כמה תחנות כגון גרמניה, איטליה וכו'). המועד המתוכנן היה למחרת בבוקר בשעה 4.00. עד אז היינו צריכים להחליט. למרות שלא היה לי רקע ציוני בכלל – אבא שלי התנגד לציונים, ואני הייתי ילד בודד בבית ספר פולני – קפצתי על ההזדמנות, עם איציק גלברט וחבורה גדולה מבית היתומים (לקבוצתנו קראו "ילדי פראג").

על "השומר הצעיר" לא שמעתי בכלל, אבל מיד עם הגיענו למחנה העקורים לנדסברג, לקח אותנו איש הבריגדה מקיבוץ העוגן למחנה של השומר הצעיר. ככה היה נהוג אז. כל מדריך או שליח לקח את חניכיו לתנועתו. במשך שנה בערך כל הקיבוצים בפולניה היו בלתי מפלגתיים, אבל יותר מאוחר נשבר ההסכם בין התנועות, והחל מאבק בין התנועות על נפש החניכים. בלנדסברג התהדק הקשר עם גניה, ומאז כבר לא נפרדנו.

אז איך התחיל הקשר ביניכם?

genia1

המפגש הראשון היה בפראג, שם גניה עברה במסעה מפולין לגרמניה. אני עליתי על החשמלית, ופתאום אני רואה שיש לול שלם של "תרנגולות". הן עשו רעש, צחקו והייתה שם מהומת אלוהים. מעל כל הקולות, התנשא קולה של גניה, והוא מאד מצא חן בעיני. יום אח"כ, איציק גלברט הציע לי לבקר במחנה של הבנות האלו. נסענו לשם והגענו לקראת חשיכה. נכנסנו לאיזה בלוק ענקי וחשוך, ושם שוב שמעתי את קולה המופלא של גניה. אבל בעצם לא נוצר שם קשר, ולמחרת כל הקבוצה של גניה נסעו לגרמניה. כשהגענו לגרמניה,ללנדסברג, למחנה של השומר הצעיר, הם היו באמצע מסיבת ליל הסדר, וגניה הייתה על הבמה. שוב שמעתי את הקול שלה, ונדלקתי. אבל למחרת היא שוב נעלמה (הסיבה הייתה שהיא נסעה להביא את אחותה הצעירה ממחנה אחר, אבל אני לא ידעתי את הסיבה). מכל מקום, כשגניה חזרה, החבר'ה שידעו על רגשותי כלפיה, סידרו אותנו לשמירה ביחד... ומאז דרכינו לא נפרדו, כמו שאומרים. (גניה מאשרת את הסיפור, ואומרת שהכל היה יוזמה של זליג, אז שלא יתלונן עכשיו...).

מה משך אותכם לקיבוץ, הרי הייתם צריכים לוותר על הכל בשביל להתקבל לקיבוץ?

זליג: על מה לוותר? לא היה לנו כמעט כלום, אחרי המלחמה. אני חייתי כל שנות המלחמה בקבוצה, אבל הייתי בודד (אבא היה באותו מחנה, אבל באגף אחר). הייתי יהודי יחיד בין רוסים, ולרגע לא שכחתי את זהותי וייחודי. ידעתי וראיתי מה היה גורל היהודים בשואה. ואז, כשהגעתי אל החבר'ה האלה בקיבוץ ע"ש טוסיה אלטמן, וראיתי את היחד הזה, את השמחה, את "המתיחות", נכבשתי לזה. הקיבוץ גם הבטיח לי מעין בטחון סוציאלי, והיה לנו מדריך מקסים, שהיה ממש כמו אבא.

גניה: השיתוף באמת היה טוטאלי. לא היה לך בגדים משלך. אבל התרגלנו לזה. יותר מזה – השותפות הזו קסמה לנו. עבדנו ונתנו את כל מה שהיה לנו בלי חשבון. היינו מעורבים עד בלי די בחיי הקבוצה.

למה גרעין טוסיה אלטמן הגיע דווקא לגזית?

המרכז של הגרעין היה בהזורע, והם מאד רצו שנתיישב שם. אבל אנחנו לא אהבנו את חברי הזורע. רוב המשפחות שם היו גרושות, ונישואים שניים ושלישיים היו הנורמה שם. אותנו זה דחה. לא אהבנו את העובדה שהם דיברו בשפה הגרמנית באוזנינו – ניצולי השואה, וגם הרגשנו שלא ממלאים הבטחות שניתנו לנו, ואנו מנוצלים בכל מיני אספקטים. לגזית הגענו תוך כדי מלחמת השחרור, בשכנוע של חברים מגרעין ניצן (הרומנים) – בעיקר אדק וברכה קדרון. הגרעין שלנו הפך לאחד מעמודי התווך של גזית, לאורך שנים רבות.

ראיין: איתן

icon-envelope-tick-round-orange-animated-no-repeat-v1.gif בלי וירוסים. www.avast.com