קיבוץ גזית

איך החזרתי לעצמי את האמון בחיים

ראיון ליום השואה

חיים, מטרת הראיון איתך (ביום הבינלאומי לזכרון השואה) היא להבין איך שרדת מבחינה נפשית, שזה אומר גם רגשות וגם מחשבות. אני מתאר לעצמי שלאחר המלחמה לא היה לך הרבה אמון בבני אדם, בעתידך ובכלל. ובכל זאת זמן קצר לאחריה אתה מוצא את עצמך בקבוצה החיה חיים משותפים, המתעתדת לעלות לארץ ולהקים קיבוץ, ובנוסף אתה מוצא בת זוג ומקים משפחה.

חיים: חלק מהשאלות  זוכות לתשובה בספרי. אני איבדתי את האמונה הדתית שלי במהלך המלחמה והחיים ביער. ידעתי שאחרי המלחמה אני רוצה לעלות לא"י, כי האחים שלי היו בתנועות נוער ציוניות. אבל הייתי עסוק בשנים האלו רק בהישרדות ורק על זה חשבתי. חיינו ביער בבועה – בלי ספרים או רדיו, לא ידענו מה קורה בעולם. הדרך של ההישרדות של כל אחד מניצולי השואה שונה מאחד לשני. אני עמדתי מול המוות 5 – 6 פעמים. ניצלתי בזכות מקריות שאינני מבין. חייתי תוך נטילת סיכונים. כך גם בשחרור. השחרור היתה תקופה  קשה עבורי. הייתי עדיין כולי מרוכז בהישרדות. לא היה לי מושג מה קורה בעולם, לא היו לי מחשבות על העתיד.

מה הרגשת ביום השחרור?

לא הייתה לי כל מחשבה מעבר לקיום של היום ויום המחר. הפחד שלט בנו גם אחרי השחרור. חזרתי לעיירתי עם עוד 13 אנשים מהעיירה, אבל הם נטשו אותי בלילה לבד, כי הם פחדו מהגויים האוקראינים. הייתי בן 17 והרגשתי אבוד. הלכתי לביתו של הכומר, ואשתו הביאה לי אוכל, אבל אמרה  לי "לך מפה".

יצאתי לכביש ותפסתי טרמפ לעיירה סמוכה בה הייתה לי משפחה ששרדה את השואה. הצלחתי למצוא את המשפחה שלי וישנתי שם בלילה. חיכיתי לראות אם יבקשו ממני להשאר, אך הם לא ביקשו (כנראה שלא יכלו כלכלית לעמוד בזה). קמתי ונסעתי לעיר אחרת בסביבה. פגשתי שם מכרה פולניה  מתקופת היער ונשארתי אצלה תקופה מסויימת כשאני ישן בחצר. שם התחלתי לעבוד אצל צבעי שנתן לי מעט עבודה. אח"כ פגשתי איש מהעיר שלי, שהזמין אותי לגור עם משפחתו. הוא העביר אותי ליהודי אחר בעל משק חקלאי. עבדתי תמורת אוכל, ולא ידעתי מה יהיה עתידי. הבנתי שאין לי עתיד שם.

התחלתי לעבוד במסחר עם קבוצה של שניים שלושה חברה צעירים, שעסקה במסחר מכל מיני סוגים, היינו נוסעים מעיר לעיר ברכבת, וזאת הייתה פעילות בלתי- חוקית, שפעמיים כמעט הכניסה אותי למאסר.

לאט לאט מצבי הכלכלי השתפר. יכולתי לרכוש נעליים טובות ועוד דברים. אבל אז הרוסים העבירו את כל הפולנים (כולל אותי) מחבל הארץ האוקראיני מזרחה לפולין. אז נסעתי לביטום עם קרובי משפחה, ושם היה ה"קיבוץ ע"ש טוסיה אלטמן". זהו הגרעין שייסד את קיבוץ גזית.

בביטום המשכתי לעסוק במסחר של חלפנות כספים עם חברי הקודמים. (בעיקר בהחלפת כסף עבור החיילים הרוסים החוזרים לרוסיה, שרצו להיפטר מהכסף הפולני).  עשינו הרבה כסף.שם פגשתי חבר'ה מהקיבוץ שאמרו לי: מה אתה מסתובב פה  לבד, בוא אלינו לקבוצה. הלכתי איתם לקיבוץ, ואז פגשתי את ברוך המדריך ששאל אותי כל מיני שאלות על עצמי. הוא הציע לי להצטרף, כי יש פה צעירים ושמח פה. זה משך אותי. ידעתי שהם יעלו לארץ וזה מאד משך אותי, כי אני ידעתי שאחרי השואה שהגלות זו לא אופציה עבורי. בקבוצה הזאת היו אליהו רזיאל, מרים לייטנר, פשקה, משה ירקוני ומינה. החלטתי שאני מצטרף. רציתי להיפטר מהמשפחה שהתארחתי אצלם. הייתי עול עליהם. בקבוצה אני שייך, חפשי וחי בזכות עצמי. החיים בקבוצה ובקיבוץ , החלומות להקים ישוב שיתופי, להקים מדינה, האידיאולוגיה הסוציאליסטית, והקמת המשפחה עם חנקה בת זוגי, שינו אותי לגמרי. לא עוד עלה נידף ברוח, שכל מעייניו השגת פת לחם, אלא אדם שיש משמעות לחייו. כבר נאמר אצל חז"ל: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני?" כלומר אדם אינו מספיק לעצמו.

יחד עם זה אני חושב שהתיאוריה של ויקטור פרנקל שהאנשים ששרדו את השואה הם האנשים שמצאו משמעות לחייהם בתקופת השואה אינה נכונה. מעטים מעטים יכלו לחשוב מחשבות נעלות כאלו. רובם היו עסוקים בהישרדות מיום אחד למשנהו.

אחרי השואה רובנו היינו עסוקים במציאת משמעות לחיינו. רוב הניצולים הצליחו להשתקם לאחר השואה, ומילאו תפקידים חשובים ובכירים בקיבוץ. רוב הניצולים הקימו משפחות, והיו אנשים פעילים ותורמים בחברתם.

רשם: איתן