קיבוץ גזית

איזהו גיבור?

שאלתי את ידידי:

איך עברת את מלחמת ששת הימים? וכך הוא אמר לי?

אותנו בקיבוץ, חינכו על ערך 'הגבורה'. בשנות החמישים, עקבנו, אנחנו הילדים בני העשר, אחרי פעולות התגמול של הצנחנים כנגד הפדאיון, והיינו קוראים בנשימה עצורה את שמות הנופלים, כי רבים מאחינו שרתו בצנחנים.

המדריך שלנו בכיתות ה-ז, תמיד אמר לנו שיהיו עוד 'סיבובים', במלחמותינו כנגד הערבים, וגם תורנו לצאת למלחמה הגיע כשהגענו לשנות העשרים שלנו.

אנחנו הקיבוצניקים הצעירים של שנת 1967 , נקרענו בין הרצון להיות  'טרומפלדורים', לבין העובדה שהיינו רק בני 21, ורצינו מאד לחיות. רק השתחררתי משרות הסדיר וכבר גוייסתי למלחמת ששת הימים.

הגעתי ליחידה, לסיירת של חטיבה 45, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי. כולם נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן.

אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו על הרכס המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. הערבים הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחתו בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. מפקד הזחל"ם שלנו קפא ולא נתן כל פקודה. בצעקות רמות שכנענו אותו לבסוף שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. לידי נחתה פצצת מרגמה וכיסתה אותי בעפר. רסיס זעיר נתקע  בישבני. עליתי שוב על הזחל"ם,  ולא קראתי לחובש, כי הרי רציתי להיות גיבור.

עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים יורות על הדרך שבה אנו נוסעים בזחל"ם הפתוח, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר יש מין יללה כזאת, ואתה יכול ללוות את התקרבותו בדמיונך. עד שהוא מתפוצץ, פורחת נשמתך מרוב פחד. הרמתי את ראשי  בין יללת פגז אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים?

ירד הלילה, והגענו לכפר יעבד שבגדה המערבית. במוצב שחלש על הדרך התחפרה פלוגה של ליגיונרים (חיילים בצבא ירדן) שלא התכוונה לוותר, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת, שהובילה עד עתה את הכוחות, התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו  ואף פגעו בו. מפקדנו גילה הפעם אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני נוכחתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות גיבור אחרי שעתיים, ולא צריך למהר לשפוט.

התחילו להגיע פצועים ראשונים, אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף הפצועים. הגיע מפקד טנק פצוע קל. מפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר שהוא נפצע" כלומר מאושר בגלל שהוא "יצא מהמשחק". זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי, והפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא פרוש למרגלות המוצב הירדני. הרופא האיר על פניו של אחד הפצועים ואמר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. הזדעזעתי.

הפלוגה הירדנית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. זה לא התאים למושגים שלי על "האויב". שגילה  גבורה לא קטנה. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בקרקע בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. אח"כ סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.

התברר שטנקים שלנו נפלו בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם, ולמחרת חיפשו מתנדבים שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים נכנסנו לטנקים. לא ידעתי אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' ממני. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את הכל, יחד עם השלמה עם הגורל. הרגשתי שאני גיבור, סוף סוף.

 לאחר מכן קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה, כשאנו עומדים זקופים ברכב, חשופים ממותנינו ומעלה. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף, ושבעצם אין לי ברירה אלא לנהוג כך. שוב הרגשתי שאני גיבור. למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים ברחו לכיוון ממלכת ירדן עם שחר, והכפר והמוצב לידו היו נטושים.

בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי פתאום שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק וחילוני, נדרתי, בפעם הראשונה, נדרים לאלוהים. נדרתי שאני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל (ואכן עמדתי בהחלטתי זו לאורך כל המלחמה).  בנוסף הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.

למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני לוחמים ותיקים מהיחידה שלנו. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, שפגע בדימוי העצמי שלי כגיבור. הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה ולא ראינו כלום, לא מימיננו ולא משמאלנו. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראיתי את הלגיונרים שוכבים מתים מתבוססים בדם על האדמה שלפנינו. מראה האנשים השחוטים הללו, כמויות הדם העצומות שהם שניגרו מהם, היו מראה מזעזע, למרות שאלו היו אויבים. הסתבר שאנשי הג'יפ השני שנסע אחרי הג'יפ המוביל, חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע של הג'יפ. החייל שלצידי התכופף מעל אחד ההרוגים והוריד מידו את שעונו. חשבתי בליבי – לקיחת שלל מחללת את המטרה שלשמה יצאנו להילחם.

המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי היינו סיירת וסיירת תפקידה לנסוע לפני הכוח. היינו במתח כי לא היה לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על סימני השרשרות של הטנקים הירדנים, שנחרצו באדמה ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום אנו רואים במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה, כאילו כל המלחמה אינה נוגעת לו.

התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחנו. התחיל ויכוח בינינו מה לעשות אתו. כולם היו בעד לחסל אותו. אנשים הזכירו את המקרה של הל"ה. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך וירה בו. הזקן צנח ללא קול. לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם צעקו על אותו בחור, ובעצם על כולנו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תעמדו למשפט!". כמובן שמשפט לא היה ותלונה לא הוגשה, כדרכן של המלחמות.

 אבל אני הוספתי לראות בעובדה שלא התנגדתי לאותה הוצאה להורג, את הכשלון הגדול ביותר שלי במלחמה הזאת, ושנים אח"כ הייתי עומד בחלומותי שוב ושוב למשפט על אותו מעשה (הרי היינו יכולים לקחת אותו בזחל"ם לנקודת איסוף שבויים...).

לבסוף, חזרנו מהמלחמה הזו. ההכרה שזו לא המלחמה האחרונה שלנו חדרה לראשי. חבר קיבוץ שלחם איתי ביחידה נפל, וסיפרו לי כי אשתו אמרה שלמלחמה צריך לקחת רק רווקים. ואני הייתי הרווק שחזר משם ללא פגע (כך חשבתי...לימים הסתבר שחזרתי עם הלם קרב). חיילים רבים מהיחידה הסדירה שלי, שהייתי מפקדם עד לפני חצי שנה, נפלו בסיני. בעוד שרוב הציבור היה באופוריה בעקבות הנצחון המפואר של מלחמת ששת הימים, אני הייתי כאבל בין חוגגים

איתן קליש