קיבוץ גזית

"התחלתי לצייר בגיל חמישים" – ראיון עם נירה שלומי מלפני כמה שנים

נירה, איך הגעת לציור?

לציור הגעתי בגיל מאוחר. בילדותי, אמנם היינו הולכים לגלריות, אבל לא היה חינוך לאמנות בביתנו. כשהגעתי לקיבוץ הייתי עסוקה שנים רבות בעבודה ובגידול ילדים ולא חשבתי בכלל על הכיוון האמנותי.

כשעברתי כבר את גיל החמישים, בסוף שנות ה-70, והילדים כבר היו גדולים, התחילו להציע לנו להשתתף בחוגים שונים מטעם המועצה. די באקראי בחרתי בציור. למזלי נפלתי בידיה של מורה טובה מאד, גברת דיסקין, שנתנה לי את כל הבסיס שצריך לדעת כדי לעסוק בציור (וגם עודדה אותי ונתנה לי להאמין בעצמי). במקביל התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה "אמנות בעידן טכנולוגי". הלימוד התיאורטי פקח את עיני להבין מה זאת אמנות במאה העשרים.

הלכתי לחוגים במועצה שנים רבות, עד שבתחילת שנות התשעים סגרו שם לגמרי את המדור הזה, ואז התחלתי לנסוע ל"סדנת הקיבוץ" בת"א. שם נוספו לי מושגים חדשים, כמו "מיצג" – עבודות שמנצלות את החלל. הייתי נשארת ללון בדירה של הקיבוץ, ולמחרת הולכת לשמוע הרצאות במוזיאון ת"א. חוץ מזה הלכתי לראות גלריות. ככה אני נוהגת במשך עשר שנים כמעט, עד היום.

מה הנושאים שאת מציירת?

אני אוהבת לצייר אובייקטים שונים בקיבוץ. אני נמשכת לצייר גרוטאות, מפני שהגרוטאות יוצרות קומפוזיציות מעניינות. אני הולכת לחצרות בבתי ילדים, ולפעמים למסגריה, לפעמים ליד המשתלה, ושם אני מוצאת לי אובייקטים מעניינים לציור. אני מצלמת אותם ואחר-כך מעבירה אותם לבד. אגב עבודות שלי תלויות עכשיו במועדון.

האם את מושפעת מאיזה זרם בעבודותיך?

אני חושבת שבעבודותי אני לא מושפעת. אבל אני יכולה להגיד שאני מאד אוהבת את התנועה האימפרסיוניסטית. אני אוהבת את מירו, ומאד אוהבת את קנדינסקי. אפילו ציירתי ציורים שלו כדי ללמוד איך הוא עושה את הדברים. אני לוקחת מדי פעם צייר גדול, כמו מאטיס, ולפניו סזאן, וממש לומדת כיצד הוא עבד.

הקיבוץ תמך בך כל השנים?

הרבה שנים הקיבוץ תמך, והחזיר לי את כל ההוצאות. אבל ברגע שהפסיקו, בתקופת הקיצוצים הגדולים - אז הפסיקו לגמרי. צבעים אני מקבלת מקרובים, אבל אני ממשיכה לנסוע לסדנת הקיבוץ, וזאת הוצאה לא קטנה. במזכירות רמזו לי שאם אבקש, יחזירו לי חלק מההוצאות, אבל אני לא אוהבת לבקש, וכל הסיטואציה לא נעימה לי.

מה את עושה חוץ מציור, ובאיזה עדיפות הוא בחייך?

המשפחה והעבודה באות אצלי לפני הציור. אני עובדת במתפרה רוב ימי השבוע, מיום א-ד, לציור אני מקדישה יום אחד בלבד, וקצת שעות מפוזרות במהלך השבוע. ביום ו' אני מכינה את הבית לשבת. יחד עם זאת, אני אוהבת את העיסוק בציור, הוא מוציא אותי משיגרת היום-יום, עדיין לא תש כוחי כאמן, ואני נהנית מהציור והעיסוק בו.

את מקבלת פיד-בק ותמיכה מחברי הקיבוץ?

פיד-בק מינימלי, וזה די חסר. אמן צריך ביקורת והתייחסות למה שהוא עושה, ובקיבוץ חברים ממעטים להביע את דעתם על עבודותי. מחוץ לקיבוץ קיבלתי יותר פיד-בק. התמיכה המעשית שאני צריכה היא בהובלת ותליית התמונות בתערוכות מחוץ לקיבוץ. לדאבוני אני לא מקבלת כלל עזרה כזו, וזה מאד מקשה עלי. פעם עזרו לי במיסגור התמונות, היום זה נעלם. ההסעה היא בעייתית, בקיצור השתתפות בתערוכה מחוץ לקיבוץ הפכה עבורי לסיוט.

איפה הצגת את עבודותייך?

התערוכה הראשונה שלי הייתה כשגמרתי עם "הגורן" (במועצה) בשנת 1994 במקלט מול המועדון. שנה אחרי זה הייתה לי תערוכת יחיד בליאונרדו (בית הקיבוץ הארצי). אח"כ הייתה לי תערוכת יחיד בצוותא (1999). בתקופה ההיא היה הרבה פירגון. איציק כהן ז"ל צילם את התערוכה בוידיאו, ואח"כ הקרינו את זה לפני כל הקיבוץ.

מה מקום האמנות בקיבוץ?

אני לא מרגישה שהקיבוץ נותן ממש גב לאמנים. האמנות הפלסטית אף פעם לא נחשבה למשהו רציני בקיבוץ. גם האמנים הגדולים שצמחו בקיבוצים –קופפרמן, אורי רייזמן מכברי, יוחנן סימון ועוד, אם תבדוק את הביוגרפיה שלהם – הם לא קיבלו את ההערכה שהגיעה להם.

אמנם המצב השתפר קצת, בגלל שההערכה בארץ כלפי האמנות הפלסטית בכלל וכלפי אמני הקיבוץ בפרט השתפרה. החברה הקיבוצית לא מרגישה עדיין שהיא מקבלת משהו מעבודת האמנים ולכן ההערכה הבסיסית כלפי האמנות הפלסטית בקיבוץ, נשארת נמוכה.

בלי וירוסים. www.avast.com