פרשת "כי תשא" ואנחנו

ספריית גזית • 26/2/2018 כניסות

פרשת "כי תשא"

מרכזה של הפרשה הזו הוא מעשה בניית עגל הזהב, שנחשב ע"י כל הפרשנים המסורתיים לכשלון הרה פורענות של בני ישראל.

פרשנים בני כל הזמנים התלבטו בשאלה – כיצד זה קרה? איך קרה שהעם שראה את הופעת ה' על ההר, ששמע את עשרת הדיברות, הפנה עורף לכל מה שניסו ללמדו בתוך זמן כל כך קצר? מעשה עשיית "עגל הזהב", התרחש שבועות מעטים או אולי אפילו ימים ספורים לאחר מעמד מתן תורה בהר סיני. במעשה העגל בני ישראל "בעטו" בכל העקרונות של עשרת הדיברות. למה זה קרה? מה מקורו של הכשלון החינוכי המחריד הזה?

המקרא מסביר זאת בהעלמותו של משה ל-40 יום על הר סיני לצורך קבלת לוחות הברית. לי נראה כי יש לייחס את הכשלון הזה לתהליך החפוז בו הושגה הסכמת העם לריפורמה או ל"שינוי" הגדול שהיה גלום בחוקי מעמד הר סיני. לא היה שם שום תהליך של בחירה אמיתית, של לימוד אמיתי, של הפנמה,  של החוקים והעקרונות הגלומים בברית שהוצעה לעם ואל נשכח שיש לנו כאן עסק עם עם עבדים, שלא הכיר את אלוהים ורעיונותיו לפני כן. משה בא אל זקני העם הניח לפניהם את הצעת האל (המבטיחה להם להיות העם הנבחר תמורת שמירת הברית עם ה'), והזקנים השיבו מיד: "נעשה ונשמע!", לפני שאפילו שמעו מה תוכן הברית המוצעת להם.

 

לעומת המסורת היהודית המתארת למעשה "מחטף" של ה' ומשה,, ידוע כי לצורך אישור החוקה האמריקנית (1787) לא הסתפקו באישור הקונגרס והסנט. לפני–כן העבירו אותה בכל בתי הנבחרים של המדינות באמריקה, ובתי הנבחרים שלהם היו צריכים לאשר את טיוטת החוקה ברוב של שני שליש. ואל נשכח כי הדור ההוא היה חדור ברעיונות "הנאורות" שהיו הבסיס לאותה חוקה.

 נדמה לי שבתנועתנו (הקיבוץ) ברור שיש להעדיף את המורשת הזו, על פני המורשת היהודית של מעמד הר סיני (שמאפיינת משטרים טוטאליטאריים, כולל השימוש באש אמצעי הגברה ושאר אמצעי פירוטכניקה). קבלת ריפורמה צריכה להיעשות בתהליך דימוקרטי, תוך שיתוף מעגלים רחבים של הציבור בדיון ובהכרעה.

 

 בעיה אחרת שעולה מפרשה זו היא חוסר הסובלנות בדרך שבה ה' ומשה מטפלים במחלוקת הדתית שפורצת בעם. אלוהים רוצה להשמיד את העם כולו, על זקניו וילדיו. משה משיג מה' היתר לטפל בבעיה על פי דרכו. משה, לאחר שהוא יורד מן ההר ומבין מה התרחש במחנה בני ישראל מצווה על בני שבט לווי "לחסל" את כל מי שהשתחווה לעגל: " :שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואת קרובו". הם הרגו "רק" 3000. במחלוקת תיאולוגית אחרת בספר במדבר  – פרשת בני קורח – הפתרון הוא מאד דומה: "חיסול" המתווכחים או האופוזיציה למשה. הפרשה הזו מכילה מסר בעייתי שהופנם ע"י חוגים דתייים מסויימים בעמנו, אך נדחה ע"י חוגים אחרים.

הסטייה התיאולוגית בבניית העגל אינה כל-כך גדולה כפי שנראה במבט ראשון. הרי אין פה כפירה באלוהי ישראל: אין פה כפירה בזכויותיו, בהעלאת בני ישראל ממצריים ("אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ממצרים"), בזכות שלו להוליך את בני ישראל במדבר לארץ המובטחת ("עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו). המחשת האל שנעשתה כאן, אולי אינה חמורה כל-כך, אם ניזכר שגם במקדש עמדו כרובים (מין מלאכים) על ארון הקודש.

אי-סובלנות, אי יכולת להכיל את החולקים על הזרם המרכזי, וחיסולם, מאפיינת את המהפכות הגדולות ותנועות אידיאולוגיות רבות. "הטרור" וחיסול המתנגדים איפיין את המהפכה הצרפתית הגדולה ואת המהפכה הבולשביקית. מעניין ששם חוסלו גם מהפכנים רבים, שהלכו כברת דרך ארוכה עם מחסליהם.

הסיבה היא בנוסף למאבקי אישיים, האמונה המשיחית באמת שלך, פיתוח חוסר הסובלנות לדרגת עקרון, וגם העובדה שבשתי המהפכות הללו לא פותחה פרקטיקה של בירור מחלוקות בדרך דימוקרטית.

ישנה דעה האומרת כי תנועות וחברות בראשית התגבשותם, לא יכולות לגלות סובלנות רבה כלפי "סטיות" אידיאולוגיות. אם נסתכל על התנועות הקיבוציות נראה שיש בכך הרבה אמת.

האם הפילוג הגדול שהיה בקיבוץ המאוחד בשנות החמישים, היה הכרחי? יש הטוענים שלא היה מנוס מכך כי באותה תקופה אנשים לקחו את אמונתם הפוליטית בצורה משיחית (ראה דברי בן אהרון בספר "ילד דחוי"). אחרים אומרים שאם חברי הקיבוץ המאוחד היו מחכים מספר שנים מועט, המחלוקת הייתה נפתרת מאליה. חלק גדול מהמחלוקות האידיאולוגיות סביב היחס לבריה"מ היו נעלמות. בריה"מ פנתה תוך שנים מועטות באופן נחרץ לתמיכה באויבי ישראל, ופשעי סטאלין ומשטרו נחשפו לעיני כל בועידה העשרים ב-1956.

חוסר הסובלנות לא פסח גם על הקיבוץ הארצי. עצם ההחלטה על עקרון "הקולקטיביות הרעיונית" מנוגד, לדעתי, לרעיון הסובלנות. הרחקת אנשי סנה מקיבוצי הקיבוץ הארצי, אף היא נראית במבט לאחור בעייתית. יכול להיות שהייתה הכרחית, בתנאים של אותם ימים, והשארתם בתנועה היתה מרסקת את דרכה הרעיונית מבפנים, ויש לזכור שבתקופה ההיא היתה לתנועה השפעה גדולה במעגלים רחבים בארץ ובגולה. מכל מקום, ודאי שהיא לא "מופת" של סובלנות.

אביא כאן את האירוע של גירוש הסנהאיסטים מקיבוצנו, שנעשה בניצוחו של חזן מנהיג הקיבוץ הארצי ומפ"ם של אותם זמנים של שנות ה-50 המוקדמות.

"חזן עד חמש בבוקר" (מתוך ספרה הגנוז של דבורה שכנר ז"ל, "אנשי סנה")

------------------------------------------------------------------

"ב-20  ביולי 1953, בשעה 20:00, מתחילה שיחת הקיבוץ הגורלית. 130 חברי גזית שותפים להכרעה. השאלה העומדת לדיון היא:  האם אנחנו מסוגלים להכיל חילוקי דעות כה קיצוניים, או שלא תהיה בררה ונאלץ להוציא את הסניאיסטים מהקיבוץ.

חזן נאבק בטיעוני החברים המבקשים "לחון" את הסנאיסטים: "אלו חברים שנאמנים לקו התנועה",  אומרים החברים, ומבקשים להתחשב ב-18 "הנידונים": "הם חברים טובים. הוכיחו את עצמם בעבודה ובפעילות. הם הקימו איתנו את הקיבוץ. למה לא לנהוג כלפיהם בסובלנות?"

 

חזן הסמיק. דומה שהמילה "סובלנות" הרתיחה את דמו. קול הבס המלא שלו עלה לכמעט צעקה:

"סובלנות אתם אומרים? אצלנו אין סובלנות, לא בחסד ולא בזכות". ושתק כמה שניות.

בפרוטוקול של השיחה שנרשם על-ידי מרדכי כהן, לא מתוארים השינויים בטונים ויתר האמצעים הרטוריים של יתר הדוברים, אך את הריטוריקה של חזן הוא מתאר היטב.

את משפט המחץ שלו אמר חזן בחיוך לעגני:

"הם חושבים את עצמם למהפכנים אמיתיים. ואנחנו בשבילם, רק רפורמיסטיים. כאלה שיכולים לסבול אותם. אבל לא: אנחנו לא רפורמיסטים. אנחנו לניניסטים. לא סובלניים".

נקודה."

 

בימים אלו רבים מקיבוצי התנועה, וקיבוצי בתוכם, מתלבטים בעיצוב דרך החיים הקיבוצית. ישנם  ויהיו מחלוקות וזרמים שונים שימשכו לכיוונים מנוגדים לפעמים. למזלנו היום שליטה בקיבוצים  ההכרה שיש לנקוט בעקרון הסובלנות, כלפי כל הדעות, וכי יש לאמץ דרכים דימוקרטיות להכרעה במחלוקות האלו. הגישה המשיחית נעלמה, והגישה הדמוקרטית היא זאת שמנחה אותנו.

איתן קליש

 



בלי וירוסים. www.avast.com