האם הקיבוץ מת?

מדור הסטורי • 5/5/2018 כניסות

אני רוצה לברך את תמר דרייבלט עם מינוייה למנהלת / האתר. אני מבטיח לה שיתוף פעולה מלא.

מתי הקיבוץ התחיל להתפרק מערכיו?

ב-2-3 ביולי התקיים ביד-טבנקין "הכנס הארצי של חוקרי הקיבוץ והרעיון השיתופי". זאת הזדמנות להעלות בעלון דברים של חוקר הקיבוץ ד"ר יפתח גולדמן.

לפניכם קטעים מספרו הנקרא "הקיבוץ כאוטופיה". נראה  לי כי את גולדמן מטרידות שתי שאלות עיקריות: האם הקיבוץ הוא עדיין קהילה שיתופית לפי הפרמטרים שקבע מרטין בובר: א. אלמנטים שיתופיים בחיים הממשיים, ב. תנועה, כלומר פדרציה של קהילות שיתופיות, וג. השפעה ערכית או אחרת על סביבתו? והשאלה השנייה "האם אפשר להצביע על מועדים שונים כעל תאריך מותו של הקיבוץ", שם עמ' 111).

בחרתי להביא שני קטעים מדבריו:

א.

 "הדבר המרשים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית הוא שתנועה זו הצליחה להיות בו זמנית פדרציה של כפרים שיתופיים ותנועה פוליטית המחוברת למציאות החברתית הישראלית והפועלת בתוכה.

בתקופת המנדט הבריטי הקימה התנועה הקיבוצית כפרים שיתופיים שלא התנתקו מהעולם אלא לקחו חלק פעיל בבניית היישוב היהודי בארץ ישראל.

הדומיננטיות של תנועת העבודה הציונית ביישוב היהודי בארץ ישראל איפשרה לקיבוצים להיות בו בזמן קומונות נבדלות וחלק מן הסיפור הלאומי הציוני.

נדירות הן התנועות הקומונריות ברחבי העולם שהצליחו ביצירת שילוב כזה. מבחינה זו אפשר לדבר על הקיבוץ כעל ה'אוטופיה של האוטופיות' – הקיבוץ הצליח להיות אוטופיה, מבלי שוויתר על חיבור אמיתי עם המציאות החברתית, על כוח פוליטי ועל השפעה ציבורית."

ב.

"בסתיו 2010 התקיים בערבה הדרומית כנס של הקיבוצים השיתופיים. אף על פי שמרבית הקיבוצים בישראל הופרטו, יש עשרות קיבוצים שבהם נשמר אורח החיים השיתופי, ורבים מן הקיבוצים השיתופיים הללו משגשגים מבחינה כלכלית.

אבל אל מול האופטימיות של מארגני כנס הערבה ניצבים המציאות ושורה ארוכה של קטגורים המכריזים שהקיבוץ מת, או מה שאולי גרוע עוד יותר – שהקיבוץ נטש את ערכיו ובגד בעצמו. הקטגורים האלה יכולים להצביע על מועדים שונים כעל תאריך מותו של הקיבוץ. השאלה היא, כפי שהסברתי קודם, מה הוא אותו יסוד שאובדנו פירושו אבדנה של האוטופיה הקיבוצית.

יש המצביעים על עקרון העבודה העצמית. בראשית הדרך היו הקיבוצניקים גם המנהלים וגם הפועלים של המשקים שלהם, בשנות החמישים, עם גלי העלייה ההמונית, דרש בן-גוריון מהקיבוצים שיפתחו את המשקים שלהם לעבודה שכירה ובכך ישתתפו במאמץ הלאומי לקליטת העולים. חלק מהם הסכימו לכל היותר לקבל עובדים שכירים באופן זמני, כהיענות למצוקה הרגעית. אבל המציאות דיברה בקול אחר – בתעשייה הקיבוצית שהתפתחה באותן שנים החלה לקלוט לתוכה עובדים שכירים. אחר כך התפשטה התופעה גם לתחום החקלאות.

קטגורים אחרים של התנועה הקיבוצית יטענו שהקיבוץ הפסיק להיות אוטופיה סוציאליסטית כשחדל להיות סוציאליסטי (בהשקפתו). במהלך שנות השבעים והשמונים התחולל שינוי ערכים עמוק בתנועת העבודה הישראלית והיא אימצה בהדרגה אידיאולוגיה כלכלית ניאו-ליברלית. שינוי זה התחולל גם בקיבוצים. במהלך שני העשורים שבין 1970 ל-1990 החלו חברי הקיבוצים לזהות את עצמם, מבחינה רגשית, אידיאולוגית ופוליטית, עם הבורגנות הישראלית ולא עם העובדים.

ומה באשר להצלחה הכלכלית? בעשורים הראשוני של מדינת ישראל, התעצבו הקיבוצים כיחידות כלכליות מוצלחות למדי.

מאוחר יותר, באמצע שנות השמונים, נקלעה הכלכלה הקיבוצים למשבר חמור שממנו טרם התאוששה עד היום. הסיבה העיקרית למשבר הייתה חיצונית – שינוי מגמות בכלכלה הישראלית, ועליית כוחו של המגזר הפיננסי (הבנקים) על חשבון המגזר היצרני. גל פשיטות-רגל סחף את כל המשק הישראלי בשנות השמונים, ולא את התנועה הקיבוצית בלבד, אבל בקרב חברי הקיבוצים הוביל המשבר הכלכלי גם למשבר-אמון קשה. מרבית הקיבוצניקים חדלו להאמין שכלכלה שיתופית וניהול שיתופי יכולים להביא לתוצאות טובות.

במהלך המחצית השנייה של שנות השמונים הלכו וגברו בקיבוצים הקולות שקראו לשנות את אורח החיים הקיבוצי מן היסוד. הצעות השינוי היו רבות ומגוונות באופיין, אבל מה שהיה משותף לכולן הוא המגמה לנטוש, או לפחות לצמצם מאוד, את השיתוף והשוויון בקיבוץ.

בשנת 1993 נפרץ הסכר: קיבוץ עין-זיוון שברמת הגולן הנהיג שיטה של שכר דיפרנציאלי, המבוסס על רמות השכר המקובלות בשוק.

חלק מהקיבוצים שמרו על "רשת בטחון" כלכלית, ואחרים חיפשו דרכים לשמר את חיי הקהילה והתרבות גם במציאות החדשה, המופרטת. אבל בכל הקיבוצים המופרטים בוטל העיקרון הקובע ש"כל חבר קיבוץ נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו".

גולדמן רואה את תקוות ההתחדשות של התנועה הקיבוצית במה שנקרא "קבוצות הבוגרים", ועל כך נרחיב בפעם הבאה.