חברות הנוער ואיציק סרוגו (ראיון)

מדור הסטורי • 17/12/2017 כניסות

שיחה עם איציק סרוגו

(נערכה לפני כמה שנים)

לפני כמה חודשים קיימתי ראיונות עם חיים שדמון ואורה לוטן, על עבודתם עם שתי חברות הנוער הראשונות בגזית – "ארזים" ו"אורן". לאחר שתי החברות האלו הייתה הפסקה של לא מעט שנים, ואז בשנות השמונים איציק סרוגו, נטל לידיו את שרביט המחנך של חברות הנוער, ובתפקיד זה ליווה שלוש חברות נוער. לאחר דחיות רבות, ניפגשתי עם איציק, והראיון לפניכם.

איציק, כמה חברות נוער ליווית ובילו שנים?

חברת הנוער הראשונה – "שחר" - הגיעה בש' 1982 והתחנכה אצלנו מכיתה ח' ועד י"ב. את החברה השנייה קלטנו מתוך רצון להשלמת כיתה מאד קטנה - קבוצת "אפיק" - שהייתה קבוצת בנים קטנה. הם הגיעו בכיתה ז'. אחרי שנה נפרדת צירפנו אותם, תוך אינטגרציה מלאה לקבוצת "אפיק". חברת הנוער השלישית, שלקחנו אותה על רקע של שנתון חסר ברצף השנתונים, הייתה שילוב של נערים ישראלים שלא השתלבו במסגרות הרגילות עם בנים של עולים חבר העמים. זה כבר היה בשנות התשעים. הם היו שנה בפנימייה אצלנו, לצורך גיבוש הקבוצה. זאת הייתה הצלחה גדולה כי על אף שאלו היו ילדים עם רקע מאד שונה, יצרו מסגרת מלוכדת שיכלה לעמוד באתגר להיות חלק במסגרת של נוער קיבוצי. הם השתלבו היטב במוסד ובין בני הקיבוץ, והיו כיתה טובה, יחסית מבחינה לימודית.

בגדול נראה לי שבני חברות הנוער האלו השתלבו יותר בין בני הקיבוץ מאשר חברות הנוער  של שנות החמישים.

איך הגעת לעבודה הזו?

חזרנו משליחות בארגנטינה והעבודה בתחום החינוך שם מאד מצא חן בעיני, קיבלתי הצעה להיות מחנך של קבוצת נוער עולים מארגנטינה שמתארגנת. בסוף הודיעו לנו מהסוכנות שהם לא יגיעו, ואז משה גיבורי, שהיה מזכיר הקיבוץ, הציע לי להקים מחדש את מסורת חברות הנוער בגזית. קיבלתי את ההצעה, והתחלתי ללמוד את הנושא. התלהבתי מהגישה של עליית הנוער, ומהעזרה שהם נתנו לי להתחיל את הפרויקט.

הגיעו ילדים ממשפחות מצוקה, שלא השתלבו במסגרות הכלליות, או כאלה שהוריהם רצו בחינוך קיבוצי, חלק מהם היו בעבר בחברות נוער. בתוך הפלח הזה נהגו להפנות לקיבוצים את המקרים היותר קלים, ולכפרי הנוער את המקרים היותר קשים. כלומר הגיעו נערים שאפשר לעבוד איתם. בשנה הראשונה הם למדו בגזית בתנאי פנימיה. בשנה השנייה הם עברו למוסד "תבור" אך נשארו כחברת נוער במוסד. היה להם צוות שכלל מחנך, מטפלת, ומדריך.

מה היו המטרות של כל המפעל הזה?

המטרה הראשונה הייתה  להגדיל את מספר החניכים במוסד תבור (סוכם עם עין-דור, שניקח לסירוגין חברות נוער – פעם הם ופעם אנחנו). החברה האחרונה הייתה של עין דור והיא סיימה את לימודיה ב"עמקים-תבור".

המטרה השנייה – הייתה לעזור לילדים במצוקה, אפשר לומר, לשרת מטרה לאומית ציונית, במקום שהקיבוץ במסגרות החינוכיות הקיימות (לינה משותפת גם במוסד) עוד יכול היה לעזור.

כיצד הם השתלבו?

לא ביום אחד. כבר אמרתי ששנה ראשונה הם היו בפנימיה בקיבוץ. הם הוצמדו למשפחות מארחות. לא כולם הלכו, אבל חלקם נהיו לחלק מהמשפחה. החיים ביחד במוסד עם בני הקיבוץ גרמו להשתלבות מוצלחת. אני לא חושב שהייתה התנשאות כלשהי מצד בני הקיבוץ, בטוח שלא לאחר הכרות ממושכת ואינטימית. הם קיבלו בדיוק את אותם התנאים של בני הקיבוץ. היו גם זוגות מעורבים של בני קיבוץ עם בנות חברות נוער ולהיפך.

בגבעת –חיים של שנות החמישים והשישים רצו להפוך את החניכים לקיבוצניקים, מה הייתה מדיניות הקיבוץ בשאלה זו?

גם בגזית של אותן השנים, אך זאת הייתה תקופה אחרת. בהתחלה, בחברת הנוער הראשונה הדברים לא היו ברורים, אך היו דיבורים על-כך שחלק מהם יהפכו לחברי קיבוץ, גם אם זאת לא הייתה המטרה. אבל לקראת סוף התקופה שלהם בקיבוץ, התקבלה בגזית החלטה שבסוף י"ב הם צריכים לעזוב, ומי שירצה אחרי הצבא לחזור לקיבוץ, יוכל לפנות והקיבוץ ישקול, אז לא הייתי שלם אם ההחלטה, היום בדיעבד אולי מבין יותר . בכל זאת אנחנו הסברנו להם שמטרתנו היא לשלב אותם בחברה הישראלית, להקנות להם יותר כלים להתמודד עם האתגרים של החברה הישראלית. כמעט אף אחד מהם לא פנה אחרי הצבא לחזור לקיבוץ. לאחר כמה שנים אחת מהן אמרה לי שלא קיבלו יפה את ההחלטה של הקיבוץ

מדוע נפסק המפעל של חברות הנוער?

למעשה כל המפעל הזה היה תלוי בצרכים של גזית. לכן, גם אחרי "ארזים" הוא נפסק. הוא נפסק בגלל כמה סיבות:

  1. עליית הנוער הפסיקה לשלוח ילדים לקיבוצים. המגמה שהשתלטה במשרד החינוך בארץ הייתה שהילדים צריכים להישאר בבית ובקהילה, וצריך למצוא פתרון במסגרת הקהילה שלהם. אחת מהפתרונות שהומצאו היו כיתות מב"ר  (מסלול בגרות רגיל) כיתות קטנות ותמיכות שונות אחרות.
  2. המעבר לעמקים תבור הפך את תוספת הילדים הזו למיותרת או לא רלוונטית.  בעמקים תבור היו כ-600 ילדים בבית-ספר, וזאת הייתה המסגרת שחשבו אותה לרצוייה.
  3. הלינה המשפחתית בקיבוצים עשה את היקלטותם של חברות נוער בקיבוץ לבעייתית ביותר.

בסיכום, בנוסף לחוסר רצון לשלוח ילדים לקיבוצים, גם אנחנו וגם עין-דור איבדנו את הענין והצורך בחברות נוער, וכן המפעל הזה הגיע אל סופו..

אז איך אתה מסכם את זה?

מבחינה אישית, בלי זה לא הייתי מגיע לעבודה בחינוך. השנים האלו עם חברות הנוער נתנו לי הרבה וקידמו אותי מאד בשדה החינוך. עד היום המפגש איתם מאד מרגש אותי.

במישור הכללי אנחנו צריכים לשאול מה זה תרם לנערים. אם לשפוט לפי האימיילים והפייס בוקים שאני מקבל מבוגרי חברות הנוער, אני שומע מהם שזאת הייתה התקופה שנתנה להם את הקפיצה הגדולה בהתחנכותם. הרבה מהם מצאו את דרכם בחיים, למרות שתחילת דרכם הייתה קשה. גם מבחינה כלכלית זה הקל על המשפחות שחלקן היה משכבות מצוקה וחלקן היו עולים חדשים.

המעבר לקיבוץ היה לחלקם קפיצה ברמת החיים, ולחלקם יציאה מחוג חברתי הרסני בשכונות.

קיבוץ גזית קיבל אותם בחום, בגלל שגזית הוא קיבוץ חם מטבעו. בני העולים מרוסיה מחברת הנוער השלישית, הגיעו אלינו בדיוק שהמשפחות מחבר העמים הגיעו אלינו. חלק ממשפחות אלו הפכו למשפחות המארחות של בני העולים.

גם קיבוץ גזית נתרם מהופעתם של החניכים כאן. תמיד "דם חדש" מרענן ותורם לקיבוץ. לילדינו המפגש עם נוער אחר תרם. היום כבר אין צורך בכך, כי בעמקים-תבור הם פוגשים נוער מגוון, מאחוזת ברק, עפולה והמושבים ואפילו מרמת ישי.

לבסוף אני רוצה להזכיר את האנשים שנשאו איתי בעול: מטפלות - חנה ליטבק, רונית נוי, גולדינה הולצמן ומרתה שורר. מדריכים - טלי, הדס, גלי מל ועוד רבים אחרים.

בחודש אוגוסט הקבוצה הראשונה (שחר) מתכננת מפגש בגזית.