עשרים שנה לקליטת המשפחות מרוסיה
עוד מעט ימלאו 20 שנה לקליטת הקבוצה הרוסית בקיבוצנו. הרעיון של קליטה לחברות של קבוצה זו, ולא ל"בית ראשון" במולדת היה מאד חדשני, ונתקל בספקנות רבה בתנועה. למעשה היינו אולי הקיבוץ היחיד שהלך למתכונת קליטה כזו. הלכנו לשמוע מפי אליהו על הפרוייקט הזה שהוא ריכז אותו
אליהו, מהו הרקע ההיסטורי של היוזמה הזו ?
בתחילת שנות ה-90 נפתחו שעריה של בריה"מ עם נפילת הגוש הקומוניסטי והתפרקותה של בריה"מ. הגיע גל עלייה ענק מ"חבר העמים" לישראל. התנועה הקיבוצית, על רוב קיבוציה נרתמה לעזור בקליטת העלייה, במסגרת "בית ראשון במולדת", שפירושו היה שהעולים שוהים כמה חודשים בקיבוץ, ואח"כ ממשיכים לדרכם. אנחנו רצינו לקחת את היוזמה הזו צעד אחד קדימה – לקלוט את העולים לחברות מלאה, ובכך היינו מאד יוצאי דופן בתנועה הקיבוצית כולה. בתחילת 1991 קיבלנו את ההחלטה ללכת על הפרוייקט הזה. הוחלט בשיחה ללא התנגדות לקבל את הצעת המזכירות לקלוט 10 משפחות.
מדוע הקיבוץ הלך להצעה כזו, כל-כך ייחודית, מה הרווח שיצא לקיבוץ?
זה היה מתוך אידיאליזם טהור. זאת לא הייתה מצוקה דימוגרפית שדחפה אותנו למהלך הזה. היינו 350 חברים, יותר חברים משיש היום. המצב הכלכלי לא היה משופר ולמרות זה הלכנו לזה, מתוך רצון להעשיר את גזית באנשים איכותיים. באותה שיחה אושר הצוות – דליה, אני, רונית נוי, יונתן בן ארצי ואורי לובנפלד. אני נקבעתי לעמוד בראש הצוות הזה.
אצל מי נולד הרעיון הזה
אני הגשתי את ההצעה למזכירות. והתנדבתי לעמוד בראש הפרוייקט הזה. הורי הגרו מרוסיה לארגנטינה ב-1920. הרגשתי משום מה קרוב אל העולים משם. מין סולידריות שכזו. הרגשתי שכך אני סוגר מעגל. מהתחלה הייתה תמיכה לרעיון הזה מכל שדרות הציבור.
איך היה נוהל גיבוש הקבוצה?
קבענו שגודל הקבוצה יהיה עשר משפחות. לאחר התלבטויות רבות נקבעו הקריטריונים לקבלה והם היו שלושה:
· גיל 30 – 35.
· רצינו בעלי מקצועות שיתאימו לקיבוץ
· משפחות ללא הורים מבוגרים.
העמידה עליהם הייתה המפתח להצלחה.
איך יצאתם לדרך?
התחלנו – בעיקר דוד אלטמן ואני - לנסוע לאולפנים בצפון (חיפה, מגדל העמק, עפולה ונצרת עילית). אני הייתי מציג את התכנית בעברית קלה, ודוד היה מתרגם. בד"כ הזמנו את העולים לביקור שבת בקיבוץ. כמובן, שהנסיעה, הלינה לפעמים, והאירוח היו על חשבוננו. יש לציין את המודעות היפות ברוסית שהכין זאב קאפמר (שכבר שהה עם לאריסה, בקיבוץ), ואותם היינו תולים באולפנים שביקרנו.
נסענו גם לביקורי בית אצל המשפחות להתרשם מהן.
שלחנו את המשפחות למכון אבני לבחון אותן באופן מקצועי, ועשר משפחות נמצאו מתאימות. שלוש נפסלו.
בסה"כ התהליך היה מהיר - 4 חודשים - באפריל 1991 המשפחות החלו להגיע ובאוגוסט כבר הגיעו כולן.
בתחילה הם גרו בדירות מעבר,ואז התחלנו להקים אתר קרוואנים, כשאנו מקפידים שהוא יהיה ממוקם בתוך הקיבוץ ובמרכז הקיבוץ. ציידנו את הקראוונים במזגנים בכוחות עצמנו. המשפחות שהו בקראונים שנתיים שלוש, עד שהתפנו דירות מעבר עבורם. הקיבוץ פטר את העולים מתשלום פקדון ושכר דירה על הקראוונים לחברת "עמידר", לא נגע ב"סל-הקליטה" שלהם, והם קיבלו תקציב כמו כל חבר.
כאמור הגיעו 10 משפחות ו-17 ילדים. התהליך כלל חצי שנה מועמדות ואחרי שנה קבלה לחברות. הם כולם התקבלו ברוב מרשים. במשך הזמן עזבו 3 משפחות ושארנו עם 7 משפחות.
דליה ברק הייתה המלווה הצמודה של המשפחות, כולל ענייני הבית, בעיות בעבודה, בעיות אישיות וגם מורה לעברית. כהרגלה עשתה זאת במסירות בלתי רגילה.
היה להם הווי של קבוצה מגובשת, גרעין?
לאו דוקא; הם לא באו מאוריינטציה תנועתית, והם לא הכיר אחד את השני. הם חיפשו בקיבוץ בעיקר בטחון אישי. הם היו מאה אחוז בסדר בענייני עבודה. עבדו במפעל בלי בעיות . גם הבנות שהיו בהשכלתן מהנדסות. חברי הקבוצה קלטו מהר את הנורמות של הקיבוץ, לשביעות רצוננו.
עכשיו עם השלמת שכונת אקליפטוס ב', כל חברי הקבוצה ייכנסו לדירות קבע, ואני רואה בכך השלמת מעגל. בהצלחה לכם בהמשך דרככם בקיבוץ.
