הרומנטיקה ובן-גוריון

איתן קליש • 12/2/2018 כניסות

הרומנטיקה ובן-גוריון

דוד בן-גוריון (1973-1886) היה ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל ומי שהכריז על הקמתה בה' באייר תש"ח (14.5.1948) ועיצב את דמותה. את אשתו הכיר במהלך מלחמת העולם הראשונה, כששהה בניו יורק, שם פעל יחד עם יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני, לשיקומה של תנועת החלוץ שנועדה לארגן עלייה של צעירים יהודים לארץ ישראל. את ימיו הוא העביר בספרייה העירונית, ואת לילותיו בכינוסים של תנועת פועלי ציון שנערכו בביתו של רופא יהודי. באותו בית גרה פאולינה מונבז, צעירה יהודייה שהיגרה ממינסק ועבדה בכרך האמריקאי כאחות בחדר ניתוח. הצעירה, לה קרא בן גוריון "פולה", ואחר כך הדביק לה את כינוי החיבה "פוליה", הציעה להעתיק עבורו קטעים מהספרים שלהם נזקק לצורך מחקריו. הוא נענה להצעה, וחיש מהר נרקמה אהבה בין השניים. ב-5 בדצמבר 1917 הם נישאו בניו יורק. בן גוריון הבהיר לאשתו בטרם נישאו "שאם הוא יוכל לשוב לארץ, יעשה זאת בהזדמנות הראשונה, ועליה יהיה ללכת איתו, בדעתה כי היא הולכת לארץ פרימיטיבית, שאין בה חשמל ומכוניות, והבית מואר רק במנורת נפט. היא הסכימה לכך". ארבעה חודשים לאחר מכן עזב הבעל הטרי את ארצות הברית ויצא לבריטניה כדי לפעול להקמת הגדודים העבריים בצבא הבריטי. כעבור חודשיים הוא כתב לאשתו מכתב:

יקירתי,

היום נתקבלו שני מכתבייך מ-22 ו-23 ביוני. אין את צריכה להתנצל לפניי על שאת מספרת לי על בדידותך וצערך. בוודאי לא יעלוז לבבי כשאני קורא מכתב כזה, אבל לא את, אלא אולי אנוכי צריך לבקש סליחה. את עשית כבר למעני הכל, ואני בינתיים עזבתיך במצב לא מאושר, וכל סבלך בא לך בגללי. כלום את צריכה להרהר אם מותר לך לשפוך לפניי שיחך? לשם מה שאלה זו? מי אני ומי את? כלום אינך חלק ממני, ואני לא חלק ממך? כלום כאבך אינו כאבי? כלום איני עצוב כשאת עצובה? האין עובר עליי כל מה שעובר עליך?

יודע אני, פוליה יקרה, כי לפעמים את חושבת שאילו אהבתי אותך יותר, לא הייתי עוזב אותך עתה. האמיני לי, יקירתי, כי רק באשר את עוד לא מכירה אותי די, יכול רעיון כזה לעלות בראשך. היודעת את שאני אוהב אותך כאהבת אישה ואחות, אם וילד, כי את בשבילי אהובה ואישה, אם ואחות, ואם ילד שלי. כל העדין והענוג בליבי התמזג באהבתי אלייך, אבל יש עוד משהו גדול וקדוש, שהוא בעיניי גדול וקדוש מכל אשר בעולם, והניע אותי לעזוב אותך זמנית, ואת כבר יודעת מה הדבר הזה. מן הנמנע הוא שאת תראי אותו בעיניי - עוד יבוא יום ותוכלי זאת! אבל עלייך להאמין לי, שאני עשיתי מה שהייתי חייב לעשות, בדעתי איזה מחיר את תשלמי בעד המעשה שלי, ובדעתי מה גדול יהיה סבלך. אלוהים בשמיים יודע בכמה עולים לי סבלותייך, וכמה יקרה ואהובה את עליי!

במהלך שירותו של בן גוריון בגדוד העברי נדדו החיילים מבריטניה למצרים, שם הוא חטף דיזנטריה והתאשפז בבית החולים בקהיר. בעודו שוכב שם, התקבל מברק מפולה שבישר לו על הולדת בתו הבכורה, גאולה. כשחזר לארץ ישראל אחרי שלוש שנות היעדרות, היה נחוש לקרב אליו את אשתו ואת בתו, שנותרו באמריקה:

פוליה וגאולה היקרות,

אני קורא מכתבייך ומסתכל בשני הפנים המצולמים על הנייר, ולבבי מתפרץ לקראתכן, ונדמה לי שהוא גווע מתוך געגועים. איני יודע מה קורה לי, מימיי לא הרגשתי חרדה כזו. האין זו חולשה חדשה שמתפתחת בתוכי?

הזוכרת את הרגעים הספורים בבוקר, כשהייתי בא אצלך, תוך העבודה שחיכתה לי, וכמה פעמים מצאתי אותך ישנה אחרי לילות עבודה נטולי שינה, ועוררתי אותך בנשיקת פי ובחיבוק זרועותייך החשופות, ועינייך התחננו שאשאר עוד קצת. ויותר מעינייך, צעק ליבי: הישאר, הישאר - ושנינו ספרנו הרגעים הספורים, שחלפו כה מהר. וכמה שמחה ואושר אצלו לנו. פוליה יקרה, כמה הייתי נותן עכשיו בעד רגע כזה, בעד שנייה אחת, בעד מבט חטוף אחד! שוב, כנער קטן, כנער שוטה, מרגיש אני כאילו מאוהב אני בך בפעם הראשונה, ואני מחפש שפתותייך, זרועותייך, ואני רוצה ללחוץ אותך אליי, לחבק אותך בידיים לוהטות, לעמוד על יד מיטתך, לרכון אלייך, לדבוק בך ולהתמכר לזרועותייך ולשכוח הכל מלבדך, כמו אז, ולהיות מאושר מאהבתך הקרובה - יחד, זרוע בזרוע, שפה לשפה, לב ללב, במיטת העלומים שלך שהייתה כל כך קדושה לי.

כל כך מהר נתלקחה אהבתנו, כה מהר התמכרנו איש לרעהו - וכה קצרים היו חיינו הקרובים, כה מהר נאלצנו להיפרד, ויותר משהיינו יחד, אנו עכשיו רחוקים זה מזה, ואותה להבה עצמה דולקת בליבי, ואותה אהבה; לא, פוליה, לא אותה - יותר עמוקה, יותר חזקה, יותר חמה ויותר קדושה! אהבה לך, לילדה היקרה, היקרה, לפוליה היחידה, לפוליה היקרה היחידה והאחת שלי. אני כה מתגעגע לך, כל כך הרבה אהבה יוקדת בליבי, כל כך. מתי אוכל כבר להאציל לך מקרוב כל אהבתי? מתי שוב אוכל להיות יחד איתך?

כחצי שנה לאחר אותו מכתב, בנובמבר 1919, פולה וגאולה עלו לארץ. לימים נולדו גם עמוס (1920) ורננה (1925). במאמר "בעלה של אשת ראש הממשלה" מאת ד"ר גילי גופר (2001) מתואר מארג היחסים המיוחד שהתקיים בין בן גוריון לפולה. "בן גוריון היה לאיש העולם הגדול", כתבה גופר, "ואילו פולה, אחות במקצועה, ילידת מזרח אירופה שהתחנכה בארצות הברית, הופכת לאישה ביתית בנוסח הישן". עוד הוסיפה: "פולה דאגה לבן גוריון וטיפלה בו בכל שטחי החיים כדי שהוא יוכל לדאוג לעסקי הציבור ולהיות גם איש רוח קורא ולומד".

בראיון שערכה איתה העיתונאית מירה אברך, הבהירה פולה בן גוריון שהיא רואה בבעלה את איש החזון והנבואה, ואילו עליה מוטלת השליחות לשמור על גופו ועל רוחו של האיש העומד בראש בניין הארץ, ולהרחיק מעליו כל טרחה ודאגה. "רק אחד כמוהו נולד בדור, ואם הוא ראש ממשלה או נהג - הוא תמיד דוד בן גוריון, וזה הרבה יותר מראש ממשלה", אמרה.

 בינואר 1968 נפטרה פולה בן גוריון. בעלה בחר לקבור אותה מול נחל צין, במדרשה הסמוכה לקיבוץ שדה בוקר. הוא עצמו נפטר אחרי חמש שנים ונקבר לידה. ב-1983, לרגל עצרת לציון עשור למותו, הלחין מיקי גבריאלוב את השיר "פוליה", שמילותיו מתבססות על שני מכתבי האהבה ששלח בן גוריון לאשתו ושמפורסמים כאן:

לאחרונה נחשפו מכתבים נוספים ששלח בן גוריון, ושלא נכללו בספר; מכתבים שלא הפנה לאהובתו פוליה אלא לרגינה (רגה) קלפהולץ, סטודנטית לרפואה מווינה, שאיתה ניהל רומן קצר בתחילת שנות ה-30. פולה בן גוריון ידעה על הרומן – והבליגה. בפגישה הראשונה והאחרונה שלה עם האישה האחרת, נתנה לה שלוש תמונות שלה ושל בן גוריון שצולמו על שפת ים המלח ורשמה על גבם הקדשה: "לרגה – מפולה". יותר מזה לא אמרה לה דבר. כנראה שבעצם מחווה זו ביקשה פולה בן גוריון להזכיר לעצמה שתפקיד חייה הוא לשמור על גופו ועל רוחו של האיש העומד בראש בניין הארץ, וכפי שהבטיחה - ללכת איתו באשר ילך