גירוש הסנאיסטים

מדור הסטורי • 28/3/2018 כניסות

הרקע ההיסטורי לגירוש הסניאיסטים מגזית

ב-1952 גורשו מקיבוץ גזית, לפי דרישתו של מנהיג תנועת השומר הצעיר ומפלגת מפ"ם, 18 חברים מרכזיים של הקיבוץ שהואשמו בהזדהות עם ד"ר סנה שייסד זמן קצר אח"כ את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). מה שקרה בגזית, קרה בעשרות קיבוצים בשוה"צ, וצריך לראות את זה על הרקע התנועתי הרחב. את הרקע למאורעות המתוארים בהמשך צריך לחלק לשני מישורים:
א. ב-1952 הסתיימו "משפטי פראג", שנערכו בצ'כיה הקומוניסטית, בהרשעתם בבגידה של כל מנהיגי המפלגה הצ'כים הותיקים, ובתוכם אחד ממנהיגי השוה"צ, מרדכי אורן, שיצא לתומו לועידה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים בגרמניה ומשם יצא לצ'כוסלובקיה ונעלם. 
פסק הדין במשפטו של אורן היה, כי אורן ריגל לטובת האמריקאים, וכי הציונות היא אוייבת הקומוניזם ומשרתת האימפריאליזם. מועצת מפ"ם בדצמבר 1952 קיבלה החלטה מאד "עדינה" : מצד אחד הקיבוץ הארצי ממשיך לראות בברית המועצות ובקומוניזם את הדרך לקידמה, את עתיד האנושות, מצד שני הקה"א שולל את משפטי פראג, את אשמתו של אורן, ואת שלילת הציונות שהובעה במשפטים אלו.
החל ויכוח בתוך הקיבוץ הארצי. חברים רבים שהפנימו במשך שנים את האמונה "שרוסיה והמפלגה הקומוניסטית צודקים תמיד" לא היו מוכנים לקבל את שלילת דין משפטי פראג, אפילו במחיר הפקרתו של אורן והשמצת הציונות. בהצבעה במועצה הם היו 9%. 
ב. מי שגרם סופית לגירוש השמאלנים מהקבה"א היה סנה. סנה שעמד בראש נאמני בריה"מ, במפ"ם החליט, לאחר החלטת מעצת הקיבוץ הארצי בדצמבר 1952, להקים בתוך המפלגה חטיבה עצמאית, "חטיבת השמאל" מתוך ידיעה שמפ"ם לא תתיר זאת. ואכן בינואר 1953 הוא ופעיליו המרכזיים הוצאו מהמפלגה.
הבעיה הייתה שרבים מתומכיו של סנה נשארו במפלגה, בעיקר בסניפים העירוניים וגם בקיבוצים. למעשה גירוש הסניאיסטים היה גירוש אותם חברים שלא ויתרו על הקשר עם סנה, אחרי שכבר הקים מפלגה מתחרה. צריך לזכור כי המפלגה של סנה הפכה מהר מאד למפלגה אנטי-ציונית. בחשבון היסטורי נראה לי שיעקב חזן, מנהיג התנועה לצידו של מאיר יערי, צדק כאשר לא נתן לפלג את התנועה לשתי מפלגות, שאחת מהן פסקה מלהיות ציונית.

לפניכם עדות של חברת גזית מאותם זמנים המתארת את הופעתו של חזן באסיפת הקיבוץ.

"חזן עד חמש בבוקר" (מתוך ספרה הגנוז של דבורה שכנר ז"ל, חברת גזית - "אנשי סנה") 
------------------------------------------------------------------
"ב-20 ביולי 1953, בשעה 20:00, מתחילה שיחת הקיבוץ הגורלית. 130 חברי גזית שותפים להכרעה. השאלה העומדת לדיון היא: האם אנחנו מסוגלים להכיל חילוקי דעות כה קיצוניים, או שלא תהיה בררה ונאלץ להוציא את הסניאיסטים מהקיבוץ.
חזן נאבק בטיעוני החברים המבקשים "לחון" את הסנאיסטים: "אלו חברים שנאמנים לקו התנועה", אומרים החברים, ומבקשים להתחשב ב-18 "הנידונים": "הם חברים טובים. הוכיחו את עצמם בעבודה ובפעילות. הם הקימו איתנו את הקיבוץ. למה לא לנהוג כלפיהם בסובלנות?"

חזן הסמיק. דומה שהמילה "סובלנות" הרתיחה את דמו. קול הבס המלא שלו עלה לכמעט צעקה:
"סובלנות אתם אומרים? אצלנו אין סובלנות, לא בחסד ולא בזכות". ושתק כמה שניות.
בפרוטוקול של השיחה שנרשם על-ידי מרדכי כהן, לא מתוארים השינויים בטונים ויתר האמצעים הרטוריים של יתר הדוברים, אך את הריטוריקה של חזן הוא מתאר היטב.
את משפט המחץ שלו אמר חזן בחיוך לעגני:
"הם חושבים את עצמם למהפכנים אמיתיים. ואנחנו בשבילם, רק רפורמיסטיים. כאלה שיכולים לסבול אותם. אבל לא: אנחנו לא רפורמיסטים. אנחנו לניניסטים. לא סובלניים".

לייקהצג רגשות נוספים
הגב