קורות הרצל ארקין, פרק אחרון

מדור הסטורי • 11/12/2017 כניסות

מערכת האתר משתתפת בצערם העמוק של אמירה ואלישע על הרצל שהלך מעימנו היום 11.12

חלק אחרון מקורותיו של הרצל בשואה (ה')

באותו יום או יום לאחר מכן הביאו האמריקאים מטבח שדה. הם בישלו תבשיל סמיך, שמן עם הרבה בשר. למזלנו לא היה לנו מספיק כוח להידחף לתור. האוכל הזה גרם להרבה מאוד אנשים לשלשולים ולדיזנטריה, והתמותה בקרב אנשי המחנה גברה. גופות אנשים נראו ליד כל בלוק. כאמור היינו יוצאים מהמחנה והולכים לאיכרים לבקש אוכל. לפעמים היינו ניגשים למטבח צבאי ומקבלים שמה לאכול. האמריקאים היו ניצבים סביבנו ומסתכלים איך אנחנו אוכלים, ובעיקר על כמויות האוכל שאנו היינו מסוגלים לאכול. אז עוד לבשנו את הבגדים המפוספסים של מחנות הריכוז. רוב האסירים לשעבר חזרו לארצותיהם. לנו , החבורה הקטנה שלנו לא היה לאן לחזור. אני אז עוד לא ידעתי שאמי ז"ל ושתי אחיותי נשארו בחיים. כשבועיים לאחר השחרור נאלצנו להצטרף למחנה של הפולנים. היו הרבה מאוד פולנים שלא רצו לחזור לפולניה. במחנה הזה הרוב היו פולנים והיו שם גם יהודים מפולניה. במקום הזה היינו רק כשבועיים. לאחר מכן התחלנו לעבוד במטבח צבאי אמריקאי בעיירה גמונדן. היינו מנקים כלים ועושים כל מיני עבודות. קיבלנו מהם מדים ללא סימנים (של סוג היחידה וכדומה), גרנו באותו בית יחד עם החיילים, אבל בחדר נפרד. שם כבר לא הצטרכנו לדאוג לאוכל. בהתחלה החיילים היו נעמדים ומסתכלים איך אנחנו אוכלים, והכמויות שאנו מסוגלים לאכול. היינו שם חמישה חברים שהיינו יחד מסמולנסק עד לאחר השחרור. מכל כמאתיים היהודים שהיינו בהתחלה בסמולנסק נשארנו ככל הידוע לי פחות מעשרה יהודים. מקצתם מתו בסמולנסק, אבל הרוב הומתו במיידנק.

בין החיילים היו גם כמה יהודים. אחד מהם היה צלם, והוא צילם אותנו וגם נתן לנו צילומים ממחנה מטהאוזן לאחר השחרור. רוב התמונות ממטהאוזן נמצאות אצלי עד היום.

אנחנו עבדנו אצל האמריקאים ולא ידענו שום דבר מהנעשה סביבנו.

באחד הימים עברה בגמונדן שיירה של יהודים. הם עצרו לחניה קצרה. שאלנו אותנו מי הם ולאן הם נוסעים. הם אמרו לנו שהם נוסעים מלינץ – עיר הגבול בין איזור הכיבוש הרוסי לאיזור הכיבוש האמריקאי, והם נוסעים לזלצבורג ומשם לארץ ישראל. ישבנו כל החמישה והחלטנו שאני צריך לנסוע לזלצבורג לברר מה המצב. כסף לא היה לנו, אבל סיגריות היו לנו הרבה. לקחתי איתי כמה חבילות סיגריות ונסעתי לזלצבורג. הייתי לבוש במדים, וכך נסעתי יחד עם החיילים ללא כרטיס. בהגיעי לזלצבורג התחלתי לשאול את האוסטרים איפה נמצא היודן-לאגר (מחנה היהודים), אבל אף אחד מהם לא ידע. לאחר מכן נודע לי שהמחנה ההוא נקרא ציגיינר לאגר (מחנה הצוענים). בלכתי באחד הרחובות ראיתי משאית צבאית ועל כנף המכונית מגן דוד ודגל כחול לבן. נשענתי על המכונית וחיכיתי שמישהו יבוא לאוטו. כעבור כמה דקות אכן בא חייל ורצה לנסוע. שאלתי את החייל באידיש האם הוא יהודי, הוא ענה שאכן הוא יהודי. החייל הכניס אותי לבית ממנו הוא יצא. שם היו כמה חיילים. אחד מהם היה קצין. הקצין דיבר אלי בעברית הבנתי מה שהוא אמר לי, אבל לדבר היה לי קשה. הקצין שאל אותי מאיפה אני, מה אני עושה ואם יש לי אוכל. עניתי לו שראינו שיירה של יהודים והם אמרו לנו שהם נוסעים לארץ ישראל. הוא אמר לי שאם יש לנו איפה להיות ומה לאכול שנשב במקום, ושלא נאחר שום דבר. אחד החיילים הוביל אותי למחנה המעבר בזלצבורג, איפה שריכזו את היהודים לקראת המעבר לאיטליה. ראיתי אנשים יושבים על החבילות באפס מעשה. פגשתי שם יהודים מהאזור שלנו, אבל מהעיירה שלי לא היה אף אחד. חזרתי לחברי לגמונדן וסיפרתי להם מה שאמרו לי ומה שראיתי.

אצל האמריקאים היינו בערך כחודשיים וחצי, עד שהם קיבלו הוראה לעבור לגרמניה לנירנברג. הם אפילו אמרו לנו שנוכל, אחרי שחרורם, לנסוע איתם לארצות הברית. אבל אנחנו נשארנו במקום. הצטרפנו לריכוז יהודים קטן שהיה באותו איזור.

באחד הימים נסעתי עם בחור בגילי לפגוש חבר במחנה מעבר לינץ. בכניסה למחנה עבד בחור צעיר ושאל אותנו מי אנחנו ולמי אנו באים. השאלות שלו הרגיזו אותי קצת, דחפתי אותו הצידה. אמרתי לו ביידיש: "טראג זיך אוועק" (תסתלק מכאן). הבחור שמע את היידיש שלי ושאל אותי מאיפה אני, עניתי שאני מז'טל. הוא אמר לי שיש פה אחד מהעיירה שלי. כמובן הוא הוביל אותי לז'טלאי. הוא סיפר לי על היער ועל הפרטיזנים והעיקר שאמי ושתי אחיותיי חיות, והוא ראה אותן בלובלין פולין, אבל הן בכל יום יכולות לנסוע משם, ולי לא כדאי לנסוע ללובלין.

בסוף קיץ 45 התחילו האמריקאים לאסוף את היהודים שהיו מפוזרים בכל מיני מקומות ולהעביר אותם לבדגסטיין – עיירת מרפא עם הרבה בתי מלון ומים מינרליים חמים. גם בבדגסטיין פגשתי משפחה מז'טל והם סיפרו שהם פגשו את משפחתי בלובלין, אבל הם עזבו את לובלין בזמן שהז'טלאי הזה נסע משם. שוב נסעתי ללינץ לאסוף פרטים נוספים על משפחתי, ואכן פגשתי ז'טלאי שסיפר לי שמשפחתי היו בקיבוץ הכשרה טרפייאק, שנמצא באיזור הכיבוש האנגלי. חזרתי לבדגסטיין ומשם שלחתי מברק למחנה יהודים בטרפייאק בשאלה האם נמצאים שם משפחת ארקין. כעבור כמה ימים קיבלתי מברק ובו כתוב: "תבוא מיד לטרפאיק". למחרת לפנות בוקר הלכתי לתחנת רכבת, קניתי כרטיס עד לתחנה לפני טרפאיק. אני הייתי בבדגסטיין באיזור האמריקאי, וטרפאיק הייתה באיזור האנגלי. במעבר מאיזור לאיזור הייתה ביקורת. לא היה מעבר מאיזור לאיזור. לכן קניתי כרטיס לתוך האיזור האנגלי. בהיותי ברכבת התחלתי לעבור מקרון לקרון. באחד הקרונות ישבה קבוצה של גברים, אני חושב שהם היו יוונים, כי לא הבנתי אף מילה שלהם. התחלתי לנסות לדבר אתם קצת בגרמנית וקצת בידיים. הם הבינו שאני הייתי במחנה ריכוז והם קיבלו אותי יפה לתוך הקבוצה. בהגיענו לגבול בין שני האזורים של האמריקאי לאנגלי, הרכבת עצרה, ועלו אליה חיילים אנגלים לבדוק האם יש לכולם אישורי מעבר. בהגיע האנגלים לקרון שלנו, החלו אנשי הקבוצה להשתולל. כמה מהם הסתתרו מתחת לספסלים והתחילו לעבור ממקום למקום. האנגלים ויתרו על בדיקת מסמכי מעבר הגבול. כך עברתי את הגבול.

בהגיעי לתחנה האחרונה היה כבר ערב. הצטרכתי להמתין כשעתיים עד לרכבת לטרפאיק, ובינתיים נרדמתי. כשהרכבת לטרפאיק הגיעה העירו אותי יהודים שנסעו לשם. הם שאלו אותי האם אני צריך לנסוע לטרפאיק. עליתי איתם לרכבת וסיפרתי להם שאני נוסע לפגוש את אמי ואחיותיי. בהגיענו למקום נשארתי בחוץ, והאנשים שאיתם נסעתי נכנסו לצריף להודיע לאחיותי שאני הגעתי. אחת האחיות יצאה החוצה, היא חזרה לצריף בכדי להכין את אמי לקראת הפגישה.

כעבור כרבע שעה הכניסו אותי לצריף לפגוש את אמי. התחבקנו והסתכלנו טוב אחד על השני. איני זוכר האם בכינו. אני הייתי עייף מאוד. סידרו לי מקום לישון, שכבתי לישון ואמי ישבה לידי כל הלילה. למחרת יצאנו כל הקבוצה לאיטליה. נסענו דרך יוגוסלביה עד שהגענו לצ'ינצ'טה ליד רומא, איפה שמסריטים כעת סרטים. התאכסנו שם בסככות צילום. בצ'נצ'יטה לא שהינו זמן רב. משם עברנו לאוסטיה – עיירת נופש לחוף הים לא רחוק מרומא.

באוסטיה גרנו בבתי מלון. היינו באוסטיה שלושה קיבוצי עלייה. אחד הקיבוצים נקרא "בוני הנגב". בהגיעם לארץ אחרי תקופת הכשרה, הם יסדו את קיבוץ רמות-מנשה. באוסטיה היינו מסוף החורף 45-46 עד אביב 46. בבוקר בהיר אחד הגיעו משאיות צבאיות עם אנשי הבריגדה היהודית. הם העמיסו את שלושת הקיבוצים על המשאיות והעבירו אותם לנמל - קטן לה-ספציה. אני נשארתי עם אמא באוסטיה. את אמא לא היו מוכנים לקחת בגלל התנאים הקשים ששררו בעלייה זו. האנגלים תפסו את שתי הספינות שהיו צריכות להוביל מעל ל- 1000 המעפילים ארצה. אחרי משא ומתן בן הסוכנות היהודית לשלטונות אנגליה סוכם על תאריך הפלגת הספינות. כעולים לגליים, אלי הגיעה הודעה שאני יכול לנסוע עם אמי ללה-ספציה והיא תוכל לעלות במקום מישהו שויתר על מקומו לעליה. נסעתי עם אמא למילאנו ומשם ללה-ספציה. המצב בלה-ספציה לא היה טוב. בהגיענו לשם, כל היהודים נמצאו בתוך חצר מגודרת על חוף הים. כעבור יום או יומיים כל המעפילים עלו על הספינות, בתוכם גם אחיותי ואמי. אני קיבלתי מכתב מאחד המעפילים לשליח ישראלי במילאנו, שיעביר אותי לקבוצת עלייה. בהגיעי למילאנו לשליח הישראלי שעסק בהעפלה, מסרתי לו את המכתב. לידו ישב עוד מישהו. הם התחילו לדבר ביניהם בעברית. השליח הישראלי רצה לשלוח אותי לטרדטה, השני התנגד. אני אמרתי להם שאני מבין הכל ושאלתי את האיש השני למה הוא מתנגד שאני אסע להצטרף לאנשים בטרדטה המועמדים לעלות ארצה. לבסוף קיבלתי את ההפניה לטרדטה. בטרדטה צורפתי לגרעין עלייה של השומר הצעיר ואיתם עליתי באניית המעפילים ווג'ווד. לפני הגעתנו לחיפה גילו אותנו הבריטים. הם עלו על האנייה והובילו אותנו לנמל.

למחרת בבוקר באו המוני תושבי חיפה להקביל את פנינו. אחרי שירת התקווה התחילו האנגלים להוריד אותנו לחוף לתוך אוטובוסים שהובילו אתנו למחנה המעצר בעתלית. לפני שהאוטובוסים זזו חילקו לנו נשים מחיפה סנדביצ'ים ושתייה. בעתלית שיכנו אותנו בצריפים, אבל רק לכמה ימים. בשבת בבוקר מוקדם העבירו אותנו למחנה אוהלים ליד מחנה הצריפים. לימים נודע לנו שזו הייתה "השבת השחורה" שבה עצרו הבריטים את מנהיגות הישוב המאורגן וחברי "ההגנה". בעתלית שהינו עד ה-15 ביולי 1946, ואז שחררו אותנו. אחותי רעיה ואמי היו אז בקיבוץ אילון. היא באה לעתלית ונסעתי איתה לאילון לראות את אמי.

אחרי יומיים נסעתי לקיבוץ בית-זרע, שם הצטרפתי ל;גרעין שאיתם עליתי ארצה, שלימים נקרא "גרעין ניצן".

מהיום הראשון שבו הובלתי למחנה הראשון ועד יום שחרורי עברו כ- 3 שנים. שלושת השנים היו השנים הקשות והארוכות ביותר של חיי. אלו היו שנים בהן לא ידעתי איזה יום בשבוע ולא איזה חודש, רק ידעתי את עונות השנה. אלו היו שנים בהן לא חשבתי על העתיד. חייתי רק את היום.

במשך שלושת השנים עברתי כ- 10 מחנות. היו מחנות עבודה והיו מחנות מעבר. מחנות העבודה היו: סמולנסק, מוגילב, באיזור הכבוש ברוסיה. בפולין: בליזין, פלשוב וביליצ'קה ובאוסטריה: מלק ואבנזה. מחנות המעבר היו: מינסק, מאידנק ומטהאוזן.

ישנם רגעים או ארועים שאני זוכר ושנחרטו בזכרוני ואני רואה אותם כאילו הם קרו רק אתמול. לנגד עיני אני רואה איך הובילו אותנו לבור המוות, את יציאתי מהבור. את היום הראשון במחנה השבויים בסמולנסק, את קבלת 25 המלקות הראשונות בסמולנסק. במיוחד חרוטה בזכרוני הגעתנו למידנק, וכמובן את שהותי במחנה הריכוז מטהאוזן. את העבודה בשטיין-ברוך (בריצה) ואת תנאי המגורים שם.

בכלל, התנאים הכי גרועים היו במחנות המעבר. למשל ממטהאוזן אני אפילו לא זוכר את הרעב. כי תנאי המגורים והעודה היו כל כך קשים. שם גם סיכנתי את חיי יום יום.

נדפס באוגוסט 2014

תם סיפור קורותיו של הרצל בשואה בדיוק ביום מותו. ת.נ.צב.ה

איתן