אבא שלי

מדור הסטורי • 18/2/2018 כניסות

 מחוות אהבה לאבא שלי 1912 – 1995

ביוגרפיה

 

נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי: זִרְעִינוּ

בְּמַעֲנִית לֵבָב;

וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ

לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.

 

לכתוב על אבא זוהי משימה אוקייאנית. זוהי דמות שיש לי ממנה כל-כך הרבה זכרונות, כל-כך הרבה רגשות אמביוולטים כלפיה, שאני מרגיש שאני ממש טובע ב"חומר". אני מרגיש חשש שלא אוכל להקיף בדפים ספורים חיים עשירים שנמשכו על פני שמונים ושלוש שנה, וודאי שלא אמסור אותם בדייקנות.

ברור  שהמסה הזו היא לא רק על אבי. היא על אבי ומשפחתו, ויותר נכון לומר שהיא על אבי ועלי, כי כל מה שייכתב כאן עבר את הפילטרים שלי, את העיניים שלי ואת הלב שלי, את הזכרון שלי, אם כי אני ניזון גם ממסמכים שהוא השאיר אחריו, יומנים, וזכרונות של בני המשפחה.

למעשה צריך להתחיל בילדותו וביחסיו עם הוריו, כי אלו הם הדברים שבונים את האישיות הבסיסית של האדם. אבי נולד כפריץ ב-1912 הילד האמצעי של זיגפריד והילדה. כבר לפי השם אנו רואים כי לאיש הזה שהיה לציוני המושבע הזה היו הורים שניסו להקנות זהות אוסטרית. הוא ביקר את הוריו עד יום  מותו, על כך שהם ניסו להעלים ממנו את זהותם היהודית. הוא מתאר בהרחבה כיצד התגלתה לו באקראי זהותו היהודית בגיל 6 בערך. זאת גם הייתה מעין טראומה, כי זה התגלה לו תוך זריקת אבנים על יהודי, מפי האומנת שלו. אבי וכל האחים מאד כעסו על הוריהם. בנוסף לא נחגגו חגים יהודיים, והיה לחץ עליו ללכת לבית –ספר נוצרי.

אבי היה בן למשפחה מסועפת, שכללה סוחרים גדולים, עורכי דין ורופאים. בזכרונותיו. הוא מציין בהערכה קרובי משפחה שהגיעו להישגים, כמו דודו ארנולד שהוסמך ע"י הטכניון האוסטרי כמהנדס בכיר (בניגוד לאביו שלא השלים את השכלתו). הוא כותב באריכות על אבי סבתו (סבה של אמו) , סבורסקי, שהיה סוחר עשיר מאד, בעל אימפריית חנויות של בשר בוינה, פריז ובודפשט. הוא כותב על קולגות של פרויד ממשפחתנו, על קציני צבא ומשטרה גבוהים. הוא כותב על אחיותיה העשירות של אמו, שאחת מהם הייתה אמנית די ידועה באוסטריה. הוא כותב על ד"ר פוליצר שהיה נשוי לאחות אמו,מרתה, והיה "חברמן": "הוא היה רופא נשים, זמר, סייפן, ידע לשתות יפה, ידע לצוד ברובה, רקדן ומאהב גדול (גם כשהיה נשוי)...". אפשר מדברים קצרים אלו ללמוד כי בליבו של אבי החלוץ שאימץ לעצמו מאוחר יותר ערכים סוציאליסטיים, וויתר על כל קריירה למען העבודה בחקלאות, שכנו גם ערכים "בורגניים".

 אחד הדברים שאבא מזכיר לא פעם בזכרונותיו, היא העובדה שהוריו התחתנו בניגוד לרצון משפחותיהם. הזכרון הטראומטי שאביו הוריש לו היה שאת אביו לא קיבלו במשפחתה הוינאית העשירה והמיוחסת של אמו. הוא גם כותב כי כתוצאה מהדחייה הזו לא היה להם קשר עם חלקים אחרים של המשפחה. אפשר לחוש ברגש הנחיתות שהיה לו ולמשפחתו לעומת הענפים היותר מוצלחים של המשפחה. יחד עם זה אפשר גם להבין שהיה לו קשה לעזוב משפחה כזו גדולה, ולהגר בודד לא"י ולקיבוץ. אביו כמובן שלא היה ציוני, ועל כך היה לאבי מאבק אתו. תחום אחר שבו הייתה לאבי ביקורת על אביו, היא העובדה שלא היה איש עשיר, וגם לא בעל תואר אקדמי. למען האמת, אביו שגדל כיתום, היה אדם די אמיד והצליח לשמור על רמת חיים די גבוהה של משפחתו. אך הוא לא היה עשיר כמו משפחת סבורסקי שממנה באה אשתו האם הילדה (Hilda) ולא היה לו מקצוע מוגדר. אבי מתאר בעדותו את אביו כלוזר מבחינה כלכלית, ולמרות שזה לא היה נכון, כפי שלמדתי מעדויות בני דודי.

מה שחשוב להבין שאביו לא היה בשבילו דמות להזדהות, וגם בקרב משפחתו לא מצא דמויות להזדהות, הן בגלל שאימץ את ההשקפה הציונית בעלת הגוון הסוציאליסטי והן בגלל הנידוי החלקי שמשפחתו סבלה ממנו.

אמו, הילדה, הייתה לפי כל התיאורים אשה מפונקת, שבילתה את רוב זמנה בביקורים אצל חברותיה, לא תיפקדה כעקרת בית, אהבה לשבת בבתי קפה עם חברותיה העשירות, נתנה לאומנות לגדל את ילדיה והתגעגעה לרמת החיים שידעה בבית הוריה (כאמור אמה הייתה בתו של סבורסקי הסוחר הגדול). אבי סיפר שהוא היה הילד האמצעי, בין  האחות גרדה לאח הקטן שלמה. הוא סיפר שהוא הרגיש מקופח, שהוא מקבל הכי פחות אהבה מכל הילדים. ודי סבל מכך שגודל ע"י אומנות

ובכן מי היו הדמויות להזדהות עבורו? לאור קריאת זכרונותיו, נראה לי כי יותר מכל היו אלו המדריכים הבכירים של תנועת הנוער שלו "הבלאו ווייס". כמו כן היה האידיאל של הציונות, של הסוציאליזם כאידאלים מופשטים שאיתם הזדהה. והייתה גם קבוצת "השווים"  (Peers ) חברי התנועה שאיתם היו לו המון חוויות ורעיונות משותפים. אך בשלב מסויים של חייו, עם הגיעו לארץ ולקיבוץ, הם עזבו אותו והתנכרו אליו.

הזכרתי את ניסיונותיו להתמודד על זהותו היהודית מול ניסיונות הוריו להקנות לו זהות אוסטרית. נשאלת השאלה האם הוא הצליח להתנער מזהותו האוסטרית?

לדעתי, הוא נשאר בעל זהות אוסטרית עד אחרית ימיו. עדות לכך אני רואה בכך שהוא נסע לבקר בוינה כמעט כל קיץ, במשך שנים רבות. הוא היה בקי בהיסטוריה האוסטרית בפרטי פרטים . הוא דיבר כל חייו בהערצה על הקיסר האחרון פרנץ יוזף. הוא טיפח לו חוג ידידים יהודים - אוסטרים, שאותם היה מבקר כל קיץ והיה מבלה איתם שעות רבות. יחד עם זה הוא לא שכח להזכיר כי האוסטרים היו ונשארו אנטישמיים. הוא גם כתב בעיתונים אוסטרים, והופיע בויכוחים פרו-ציוניים ציבוריים באוסטריה, כנגד אויבי הציונות.

אספר על טיול השורשים שלנו.

ב-1995 אבא לקח אותי ואת עמיחי נכדו, שהיה בן 16, לסיור שורשים בוינה ובצ'כיה. באותו סיור ראיתי עד כמה הוא קשור לוינה ולוינאים. אנחנו התגוררנו אצל חבר שחזר לוינה אחרי גלות באנגליה, ונהייה לסופר אוסטרי. אחת החברות שלו שם הייתה אלמנתו של עיתונאי וינאי בשם יוסף טוך. הוא היה קומוניסט שנים רבות, ובשנות השלושים היה חבר גבעת חיים, עד שהצטרף למתנדבים במלחמת האזרחים בספרד (1936). בנוסף להם היו לו עוד חברים בוינה מתקופת נעוריו ששמחו לארח אותו .

יחד עם זאת הוא שמר על זהותו היהודית. בליל שבת אחד הלכנו לבית הכנסת המרכזי בוינה. בני השתעמם ויצא החוצה. לאחר שהטקס נגמר יצאנו מבית-הכנסת ואבי התנפל על עמיחי בחמת זעם וצעק עליו: "אתה רוצה רק ליהנות מהאנטישמים האוסטרים האלו, ושוכח את מה שהם עשו ליהודים. זה מה שאתה מראה כשאתה יוצא באמצע התפילה".

אין ספק שלצד זהותו האוסטרית, ובעצם לפניה, עמדה זהותו הישראלית הציונית. הוא הגיע לשליטה מלאה בעברית, לאחר שעלה לארץ ללא בסיס בשפה זו. הוא קרא בעברית חופשי, כתב בעברית טובה, אך לא ממש הכיר את ספריהם של סופרים עבריים, ולא הכיר את התנ"ך והספרות הרבנית. לעומת זאת המיתולוגיה היוונית הכיר היטב, כי בבית ספרו למדו יוונית ולטינית. בנוסף, הוא הכיר בצורה די מעמיקה את ההיסטוריה של עם ישראל ושל הציונות. בהשקפתו הפוליטית הוא היה איש ארץ-ישראל השלמה.

.בבניית זהותו הציונית של אבי, חברותו בתנועת הנוער ה"בלאו-ווייס" הייתה מאד חשובה. הוא הגיע בתנועה זו למעמד של מדריך בכיר, היה בהנהגת התנועה ותמיד זכר את הזמנים האלו כ"תקופת זוהר" בחייו.

זאת הייתה תנועה מאד מיוחדת ודי שונה מתנועות הנוער שאנו מכירים כיום. היא התנהלה ע"י הנוער, והיתה חלק ממרד הצעירים בעולם המבוגרים. היא הייתה תנועה שקמה כתשובה היהודית לתנועת הוונדר-פוגל הגרמנית ("ציפור-נוד"). במרכז עולמם של הנערים האלה, עמדו הטיולים, מחנות הקיץ, מחנות החורף – בקיצור היציאה לטבע, בניגוד לחיים העירוניים. מושג מרכזי בעולמם היה "ההתפעמות", כלומר הצמא לחוויות בטבע, לחוויות רומנטיות, לחוויות אמנותיות וכו'. מ-1929 התנועה הופכת מתנועה צופית לתנועה ציונית וסוציאליסטית, כלומר תנועה המעמידה במרכז את ההגשמה הציונית, את העלייה לארץ, ואת ההצטרפות לקיבוץ. בערך בשנה הזו אבא שלי הצטרף לתנועה הזו, שהתאחדה עם התנועה בצ'כוסלובקיה.

אבי שהיה בחור חסון, גבוה ואוהב טבע אהב מאד את הטיולים להרים, את חיי החברה והשיחות הרעיוניות, את הקשר עם המין השני, ולאחר זמן קצר התנועה הפכה למרכז חייו. הוא חיפש אחר "ההתפעמויות" (הריגושים) מושג שעמד במרכז חיי הבלאו וויס כל חייו, ולא השלים  אף פעם עם חיי שיגרה אפורים. הוא אהב את לימודי ההיסטוריה היהודית שניתנו בתנועה, וגם היה לו טוב עם המחוייבות החד-משמעית של חברי התנועה להגשמה חלוצית, כי אבי לא אהב עמימות בהשקפות עולם, ובוינה היו הרבה תנועות נוער שגמגמו בנושא הציונות.

אבי היה למדריך, ואחר-כך למדריך בכיר, והוא היה מאד גאה בזה. יותר מאוחר הוא היה בהנהגת התנועה. השליח מא"י – לסיה גלילי מאפיקים - רצה לשלוח אותו ללימודי חינוך גבוהים ולהשאיר אותו בוינה. הוא הציע לו קריירה. אך אבי סירב, ואמר שחלוץ צריך ללכת להגשמה ולא לחפש קריירה. לסיה, שלימים הפך לעסקן חשוב במפא"י, הסתכל עליו ביאוש ואמר לו: "ראובן, אתה לא תגיע רחוק".

אבי עלה לארץ, ב- 1934ואז נסתיימה התקופה הזוהרת בחייו. הוא הצטרף לגבעת חיים כי שם היו כל המדריכים הבוגרים שעלו שנה-שנתיים לפניו. משום מה הם הפנו לו כתף קרה. אבי היה בן 21 והגיע לקיבוץ שנשלט ע"י קבוצה רומנית (מסרביה-בוקובינה), מאד שונה ברוחה ובערכיה מערכיו.

מהשנים היפות בבלאו וייס נשארו לו כמה חברים –כמו הרטה ופאול, טדי ונעמי, שעלו ארצה וליוו אותו כל חייו. הוא המשיך במורשת הטיולים של הבלאו-וייס גם בישראל, כפי שכבר ציינתי. הוא נהג לטייל איתי טיולים ארוכים, וגם עם שושנה אשתו השלישית.

 אבי היה פעיל מרכזי באירגון כנס ותיקי הבלאו-וייס בשנות השמונים המאוחרות, בגבעת חיים. לכנס הזה הופיעו כמה עשרות מבוגרי הבלאו-וויס, ובסופו חולקה בין המשתתפים חוברת עבה על תולדות התנועה, שאבי היה העורך והמפיק שלה. אבא נהג להתווכח עם נכדיו, ואפילו פירסם כמה כתבות בעלון הקיבוץ, בהן טען שהבלאו-וייס היה תנועת נוער אמיתית לעומת תנועת הנוער של הקיבוץ. הנימוק העיקרי שלו היה שזאת הייתה תנועת נוער בלתי תלויה במבוגרים, ואין דבר דומה לזה בארץ. הצעירים החליטו מה יהיה בה, מה יעשו בה –זאת הייתה אוטונומיה מושלמת של הנוער. הוא היה אומר: "עשינו כמעט כל מה שרצינו". נראה לי שעולם המבוגרים, עם האינטרסים הנסתרים, עם ההירארכיה ועם הצורך לסנן את מה שאתה אומר, היה מסובך מדי בשבילו.

.למעשה היו בג"ח הרבה בוגרי הבלאו-וייס ווינאים אחרים שהיו יכולים להקל על קליטתו של אבא, כי זה היה אחד מקיבוצי היעד של התנועה. לא ברור לי למה הוא התנתק מחברים אלו ומדוע הם לא היוו את החוג החברתי שלו.

העבודה במטעים הייתה מרכז חייו, אך יחד עם זאת אבי היה מאד מעורב בנעשה בגבעת חיים. "מעורב" אמרנו, אך יש לסייג את זה. אבי לא התקבל מעולם לשום ועדה, ולשום תפקיד. זה מאד כאב לו והוא כל ימיו הוא תהה על-כך. לכן, אבי תמיד אמר שהקיבוץ צריך ללמוד מהדימוקרטיה היוונית, שם בעלי התפקידים נבחרו עפ"י גורל.

האכזבות שאבי ספג מהמימסד בג"ח הפכו אותו לאופוזיציונר מושבע. הוא סיפר לי שפעם הוא עבד במטעים או בכרם עם בן-אהרון וישראל גלר (ממנהיגי ג"ח), ואחד מהם אמר לשני: "הנה אדם שלא למד שלא אומרים כל מה שחושבים", ושניהם צחקו. זאת הייתה תקופה שהמילה של המנהיג והכריזמה שלו היו מאד חשובים. אבא לא העריך במיוחד את בן אהרון ואף לא את ישראל גלר. על בן אהרון הוא אמר שהוא היה צריך לעבור לעיסוק בספרות יפה, ולא להתעסק בפוליטיקה. "אין לו חוש למורכבות ולפרובלמטיקה של החיים הפוליטיים". מי שיקרא את ספרה של יעל גבירץ, ,ילד לא רצוי" שהוא ביוגרפיה על בן-אהרון, יגיע למסקנה שאבא צדק. אבא  לא כופף בפניו את הראש, כמו שאר חברי גבעת חיים, וכאשר בן-אהרון העיר לו שהוא נוסע יותר מדי לחו"ל, הוא אמר לו: "מי שמדבר".

אבא ראה את כל החבורה הרומנית (מבסרביה) שהקימה את גבעת – חיים כחבורה של אנשים לא תרבותיים, שבשנות נדודיהם לפני העלייה לקרקע (1927 – 1932), נהפכו ל"פראים". אני לא יודע אם צדק או לא. בטוח שהם לא היו ישרים כמו ה"יקים", אבל אלו היו אנשים עם יכולת גבוהה, שהקימו את הקיבוץ, ואם לא הסתדרת איתם היית "גמור" בקיבוץ.

יחד עם זאת אבי היה מעורב בבעיות הקיבוץ, והקדיש להם הרבה מחשבה. הוא היה מדבר באסיפות הקיבוץ, וגם כותב בעלון בנושאים שונים, ודעותיו היו תמיד מקוריות. אך מרוב מקוריות, וגם בשל הדרך בה דיבר, עמדותיו לא התקבלו בד"כ. הוא לא היה אף פעם "פוליטיקלי-קורקט". הוא נהג להתקיף את המזכירות ללא מורא ופחד. הוא יצא להרבה קרבות אבודים, כמו מאבקו שהקיבוץ יקבל קבוצות נוער גרמני בשנים כשהקיבוץ המאוחד התנגד לכך.

הוא היה די בודד בקיבוץ, אך היו לו כמה חברים וחברות בקיבוץ. למעשה יותר חברות. הייתה ש' ההודית שהתגיירה ויצרה איתו קשר ידידות אמיץ על פני שנים רבות. הייתה ל' היקית ההזקנה שאהבה לשתות מהקוניאק שלו. היא אמרה לי פעם: עם אביך אני מרגישה מוגנת מפני רכילות. הוא אף פעם לא יעביר לאחרים דברים שאמרתי לו". באמת, אבא כמעט אף פעם לא ריכל על אנשים. (אם כי לפעמים היה מספר לי סיפורים מימים עברו, על חברים מפורסמים בקיבוץ, תוך שהוא מנפץ את תדמיתם לרסיסים). לא ידעתי אף פעם אם להאמין לסיפוריו.היה לו חבר יקה, בגילו בערך, מלחין, מנצח וגם רווק. מדי פעם היה מזמין אליו לדירה נקלטים, מתנדבים - אנשים חדשים בקיבוץ, אך למעשה לא הצליח לפרוץ את מעגל  הבידוד החברתי והבדידות די הציקה לו.

יחד עם היותו קיבוצניק מסור, אבי עסק כל השנים בעבודות פרטיות בגינותיהם של חבריו. דבר זה היה אסור בקיבוץ. הוא טען להגנתו שכך הוא אוסף כסף לנסיעותיו לחו"ל, ונסיעות אלו לפעמים כמעט כל שנה הם סם החיים בשבילו. אפשר להבין זאת על רקע הבדידות שלו בקיבוץ. בוינה הוא ממש פרח. הוא היה כותב שם בעיתונים, מרצה במועדונים, וגם חבריו היו ברמה גבוהה – סופר, עיתונאי וכו'. בכלל, הוא טען ש"השוויון" שהוא דוגל בו הוא השוויון במעמד בין החברים "שוויון ערך האדם" ולא השוויון ברכוש ובכסף בין החברים. אולי זה תירוץ, אבל הוא האמין בזה, והטיף לכך שכל החברים יעסקו בעבודות פרטיות וירויחו כסף מהצד. אבי חי הרבה מחוץ לקיבוץ, לא רק בחו"ל. הקשר עם חבריו מלפני העלייה לארץ היה מאד חשוב לו. הוא ידע שכספי התקציב של הקיבוץ לא יאפשרו לו לחיות את החיים שרצה בהם, ולכן "שבר" את חומות הקיבוץ בשלב די מוקדם.

מכל מקום, כאשר הוא הגיע לפרק האחרון בחייו, רוחות השינוי, כבר נשבו בחוזקה בגבעת חיים. אבא התנגד בכל מאודו להפרטת הקיבוץ, ולשכר דיפרנציאלי. הוא לא גילה כל הבנה למאוויי הדור השני והשלישי. את ראשי המדברים בעד השינוי הוא טען שצריך "להעזיב". שנת תשנ"ה עמדה בפתח, והוא אמר שזאת תהיה שנה של שינוי לכיוון הקיבוצי הישן, ואת כל המשנים נגרש מגבעת חיים. אך באותו חורף מלאך המוות גירש אותו מארצות החיים ומגבעת חיים.

כמחווה של פיוס עם הקיבוץ שכה אהב וכה הירבה לריב איתו, עשיתי תצוגה של כל ספריו (מדובר על כאלפיים ספרים), על שולחנות לפני חדר-האוכל, וכל דיכפין בא ולקח מספרי אבי קליש לביתו. שיהיה מעין מזכרת מאבי קליש "הילד הנורא" של הקיבוץ.

ת.נ.צ.ב.ה

איתן