לכבוד תחילת הפרשות בספר שמות ולכבוד התקופה של לקראת בחירות, בוא נתבונן קצת במשה רבנו כמודל של מנהיג.
איזו מכל הפעולות שאנחנו זוכרים שמשה רבנו עשה, היא המרשימה ביותר?
נסקור מספר צמתים של משה מהרגע בו הוא מחליט על מעשיו:
יצא מהארמון והרג איש מצרי שהתעלל בעבד עברי
כשהבין שראו אותו הוא ברח למדבר
שם פגש את הסנה הבוער מתוכו התגלה אליו איזה כוח עליון שלא הכיר וסיפר לו שיש לו ייעוד – להציל את עם ישראל מעבדות לחירות.
משה סירב בכל תוקף לקבל על עצמו את התפקיד שאלוהים ייעד לו, עד שהרגיש שתהיה לו תמיכה מספיק נרחבת והוא שב למצרים.
מול פרעה אין למשה כמעט תפקיד, המכות המגיעות מהשמים עושות את העבודה.
ואז, כשבני ישראל יוצאים ממצרים, רק אז מתחילה העבודה של משה, עבודה קשה.
במפגשי התלונות עם עם ישראל קשה העורף מתמודד משה ע"י פנייה לאלוהים. כשהביטוי האולטימטיבי הוא "וְנחְנּו מָּה, לא-עָּלֵינּו תְּלֻנֹתֵיכֶם כִּי עַל-ה'." כשאומר מה לבני העם 'ונחנו מה' הוא בעצם אומר: מה אתם רוצים ממני? תתלונו לאלוהים, אנחנו רק בני אדם.
איזה סוג מנהיג זה? אפשר לראות בו אחד שלא לוקח אחריות ואפשר גם להבין מהאמירה הזאת שהנה אדם שיודע את גבולות כוחו.
ממשיכים את המסע במדבר ומשה עומד מול המשברים במדבר בקושי רב.
בפרשת בהעלותך, במדבר י"א, א-טו, מסופר על המתאוננים. בפסוק יד אומר משה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה". תשובת ה' למשה שיאסוף שבעים איש מזקני ישראל, אלוהים יאציל עליהם מן הרוח אשר על משה, ותוצאת ההאצלה ותכליתה - ששבעים הזקנים ישאו "במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (פס' יז(. משה מקיים את ציווי ה', וכל מה שנאמר על שבעים הזקנים המואצלים הוא: "ויתנבאו ולא יספו". מיד לאחר מכן נודע כי גם אלדד ומידד מתנבאים במחנה. יהושע מציע למשה להגיב בתקיפות, לא רק משום שהתנבאו מאליהם, אלא גם משום שיהושע הבין, כנראה שמבקשים השניים ליטול שררה )לשאת במשא העם שלא ניתנה להם, או לחלופין, שאלדד ומידד רוצים להימנות עם "שכבת" הזקנים בלי לשאת במשא העם. תגובת משה ליהושע - "המקנא אתה לי?" מלמדת כבר כאן על ענוותנותו, על שאינו חושש לכבודו ולמעמדו, ואף מתפלל ש: "מי יתן כל עם ה' נביאים".
לכאורה היה צריך משה לחשוש למנהיגותו ולמעמדו, אם מפני שמונתה שכבת מנהיגות רחבה של שבעים זקנים כמוצע לעיל, או מפני התנבאותם של שניים מחוץ למנין, שכוחם בא להם ללא האצלה מרוחו של משה. אולם משה אינו חושש לכבודו, למנהיגותו ולמעמדו, אלא כל רצונו הוא שיתקיים דברו של הקב"ה. בתשובתו על הצעת יהושע מביע אדון הנביאים מידה של שביעות רצון ענוותנית מנבואתם של אלדד ומידד, וכפי שאומר הרמב"ן: "...ומשה בענוותנותו השיב 'ומי יתן כל עם ה' נביאים מי יתן ה' את רוחו עליהם' כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי, ומי יתן ויהיה זה בכל העם."
מי מכיר היום מנהיגים שמבקשים שותפים שווים להם ואינם מרגישים מאויימים?
ולסיום סיפור חסידי על ענווה
בצעירותו הגיע רבי צדוק הכהן אל ביתו של רבי יעקב אורנשטיין, רבה של העיר לבוב.
כשבא אל הבית, נדחק ונכנס בלי שהיות אל חדרו של הרב הנכבד.
ראה זאת בנו של הרב ואמר לאביו: "נמצא כאן אברך אחד, המתנהג בזחיחות דעת רבה."
קרא ר' יעקב אורנשטיין לרבי צדוק שיבוא אל שולחנו ושאל: "אברך צעיר, האם יודע אתה את כל הש"ס בעל פה, שאתה מעז להתנהג כך?"
"ואם יודע אני רק חצי ש"ס?" – ענה ר' צדוק בשאלה.
– "ואיזה חצי?"
– "איזה חצי שתרצה." ענה ר' צדוק.
אז החל ר' יעקב לשוחח אתו ומיד נוכח בגאונותו הרבה. מיד כיבד אותו מאוד וגם נענה לבקשה שביקש ממנו ר' צדוק, ואחר כך נפרדו לשלום.
מי יתן וימצאו לנו מנהיגים שכאלה הרואים עצמם כבאים לשרת רעיון גדול מהם מתוך ענווה אמיתית.
טלי גורן-ספיר
