עדותה של מלכה ריינר

מדור הסטורי • 10/4/2018 כניסות

מלכה ריינר מספרת על שושנה אברהמי ועל הקשר שביניהן

ב-1940 הונגריה כבשה חלק מטרנסילבניה ואני אז בת 11 שנים. היהודים היו בהתחלה שמחים ומרוצים אך ב-1942 השתנה הכל והחלו גזרות קשות מאד, כפי שקרה בכל ארצות אירופה.

ב-1944 ריכזו את היהודים מכל הסביבה בגטו שהיה בעיר שלי. המקום בגטו היה קטן מאד, הצפיפות נוראה, ללא מקומות לינה ואין אפשרות כמעט לזוז ולהסתובב.

באותה השנה התחיל הגרוש הגדול. במשך 3-4 שבועות רוקנו את כל הגטו וכולם נשלחו לאשוויץ'-בירקנאו. גדרות תיל מחושמלות וחיילי s.s ניצבים בכל פינה ובכל מקום. לא ניתן היה לעבור מצד לצד של המחנה.

באחד הימים כאשר הסתובבתי במחנה פתאום ראיתי את שושנה, אני הכרתי אותה עוד כשהייתי בת 11 אך מהר נשלחתי לסבים שלי ומאז לא התראינו.

היינו כל כך מופתעות ומאושרות להיפגש. שושנה סיפרה לי שהיא כאן עם שתי אחיותיה הבוגרות ממנה ואני אמרתי שהאחיות הבוגרות שלי ביחד, אבל אני כאן לבדי. כאשר נפרדנו אמרנו שניפגש במקום זה בכל יום.

אך המציאות היתה שונה, הגרמנים לא נתנו להתקרב למקום וכאשר הצלחתי פעם להגיע, שושנה כבר לא הייתה שם. משם עברנו תלאות רבות ובאפריל 1945 היה השיחרור מברגן-בלזן ובאוקטובר חזרתי לבד לרומניה.

שושנה ושתי אחיותיה הגיעו לרומניה אחרי המלחמה לפני, והסתדרו מחוץ לסנטוריום, ואני נישלחתי לסנטוריום. ב-1946 הגיעו אלינו מדריכי השומר הצעיר הם ארגנו קבוצה של 6 בנות בהן היינו שתינו , אני ושושנה, והעבירו אותנו להכשרה בתוך רומניה.

בהכשרה הצטרפנו לקבוצת בנים שהיו כבר בתנועה מגיל צעיר. ומי היו הבחורים?

אשר אבני, צבי אברהמי, יהודה רון ומשה ריינר. כולנו עבדנו בהכשרה , שושנה ואני עבדנו במפעל לחוטי אריגה ,והשכמנו ב-4 בבקר להגיע בזמן לעבודה.

אשר אבני- היה"אב הבית" ועשה את כל עבודות הבית וגם דאג להעיר אותנו בזמן לעבודה. תקופה זו היתה מאד משמעותית עבורנו וגרמה ליחסים בינינו להתהדק מאד. ביני ובין שושנה היו יחסים מאד מאד קרובים ואינטימיים, למעשה כך היה עד יומה האחרון.

ב-1946 הפלגנו לישראל באוניה "ההגנה"- היינו 2400 נפשות על הסיפון ובדרך נולד תינוק שהיה מספר ה- 2401 .

כשהגענו לנמל חיפה הבריטים לא נתנו לנו לרדת ונשארנו שבועיים שטים על סירות קטנות. אנחנו היינו האוניה האחרונה שנכנסה לנמל לפני הגירוש לקפריסין.

הועברנו למחנה המעצר בעתלית ובאוקטובר 1946 הצטרפנו לגרעין בשער העמקים, באוקטובר 1947 – השלמנו את קבוץ גזית בחדרה. שושנה וצבי אברהמי הקימו משפחה בחדרה, וגם איציק ובטי. אני ומשה התחתנו בטירה.

מאז השתדלנו להשאיר את כל התלאות והזוועות מאחורינו ולהתפתח ולתרום לחברה בקבוץ.

עם השנים פקדו אתנו אירועים רבים ושונים משמחים ולפעמים גם מעציבים.

התבגרנו וגם זקנו ובאו התמודדויות חדשות- ולעתים מאד קשות.

בשנים האחרונות שוב התקרבנו שתינו והיו לנו דברים משותפים והעברנו אחת לשניה עידוד ועזרה בהתמודדות. שושנה חלתה ומאד ואני לא יכולתי להושיע. הכאב הוא גדול וזה מחזיר אותי להתחלה לימים ההם הרחוקים..

הימים משתנים, אבל הזיכרונות הטובים וגם הרעים תמיד נשארים. שושנה יקרה – אני מבינה אותך מאד, נוחי בשלום והתאחדי כפי שרצית תמיד עם צבי יקירך.

מלכה ריינר (נכתב לפני כמה שנים)