קיבוץ גזית

"קיבוץ ארגנטינאי א'" - ראיון עם אורה לוטן (2011)

"קיבוץ ארגנטינאי א'" - ראיון עם אורה לוטן (2011)

אורה, כידוע גזית נבנתה בעיקר על רצף הגרעינים שהגיעו מארגנטינה. אתם הייתם הגרעין הראשון שהגיע לגזית ב-1950, מה שם הגרעין שלכם? "קיבוץ ארגנטינאי א'" או "גרעין ב'" או "גרעין ג'"? האם כל אלו שמות של אותה קבוצה?

נקראנו "קיבוץ ארגנטינאי א'" של השומר הצעיר, כי אנחנו היינו הגרעין הראשון שכולו היה מארגנטינה (גרעין של 120חברים) והתרכז בקיבוץ אחד. "הגל" הראשון החל לעלות לארץ ב-10 ביולי 1949. החברים עברו הכשרה בקיבוץ המעפיל ובקיבוץ גלאון. וראשוני הגרעין הגיעו לגזית –טירה בראש השנה תש"י (אוק' 1949) והגל האחרון עלה בסוף 1951.

לגזית הגענו עם השם "גרעין ב'", משום שהיינו השכבה השנייה שעלתה מארגנטינה. כמה בוגרי התנועה הספיקו לעלות לפנינו לקיבוץ געש, והם נקראו "גרעין א'", אך זה היה גרעין מעורב מכמה ארצות דרום אמריקאיות שונות,. אגב קיבוץ מצר נקרא "גרעין ג'" כי הם היו השכבה השלישית שעלתה והתרכזה בקיבוץ אחד. יש כאלה שקוראים לנו גרעין ארגנטינאי ג'.

איך קיבלו אותכם הגרעינים יוצאי מזרח אירופה? האם היו מתחים כתוצאה מהשוני ארצות המוצא (טורקיה, רומניה, פולין) של הגרעינים?

עיקר המתח נבע מהשוני בין השפות. אנחנו עדיין לא דיברנו עברית שוטפת. לא למדנו באולפן, אלא רק שעתיים ביום בקיבוץ המעפיל. הפולנים והרומנים היו הרבה יותר וותיקים בארץ, וגם למדו במקרים רבים עברית בארץ מוצאם. כמו כן אצלם שפת האם הייתה אידיש, והייתה להם נטייה לדבר באידיש, שרק מיעוטנו הבין, והנטייה שלנו הייתה לדבר בספרדית. הם אמרו אם אתם תדברו ספרדית אז אנחנו נדבר אידיש. אז זה היה דבר שפילג.

אבל היה לנו הרבה כבוד אליהם, על כל מה שעברו בשואה ובמלחמת העצמאות. חלקם היו בפלמ"ח. אנחנו הרגשנו שלא היינו בארץ בשנים המכריעות. היה קונפליקט נוסף, קונפליקט חומרי. אנחנו הגענו לכאן עם ארגזים מלאים כל טוב. אמא שלי שלחה אותי, כאילו לחתונה. אז נכון שמסרנו את הכל לקומונה א, אבל גם אחר-כך המשיכו להגיע חבילות מהמשפחות. עצם זה שהיו לנו היו משפחות, שהיה לנו לאן לחזור, הבליט את השונות בינינו, כי אצלם כל המשפחה בד"כ, נכחדה, וכל עולמם הישן נכחד.

אבל הם היו אנשי עבודה, מרכזי ענפים – כמו זליג, צבי – ואנחנו קיבלנו על עצמנו להיות מתלמדים, למרות שבאנו מבתי ספר תיכון ואפילו מאוניברסיטה. אנחנו נדבקנו מההווי שלהם, עם השירים הרוסיים, ומהר נוצרו זוגות משותפים. לא הייתה התנגשות של תרבויות. הייתה הכרות, התקרבות הבנה הדדית, ויתורים הדדיים. ההשתלבות שלנו עם הפולנים הייתה ידועה כדוגמה בתנועה לאיחוד מוצלח.

האם כולם היו חברי תנועת השוה"צ, מאילו חוגים חברתיים הגעתם? כמה חברים הגיעו לארץ? לארץ, וליתר דיוק לגזית, הגענו כ-80 איש בתוך כמה שנים. רובנו היינו נערי גימנסיה, וגם סטודנטים בשלבים שונים, אם כי היו בינינו גם נערים עובדים. באנו ברובנו ממשפחות ציוניות ובחלקן סוציאליסטיות.

כולנו היינו חניכי השוה"צ, ילידי ארגטינה, פרט לבודדים. השוה"צ התחיל לשלוח גרעינים להגשמה, רק בתוך מלחמת השחרור, והראשון הלך לגעש. אנחנו היינו השני.

מה דחף אותכם לארץ, לתנועה ? מה היו האידיאלים שלכם?

קודם כל השואה. לרבים היו משפחות שנהרגו באירופה. בקרב יהודי ארגנטינה שררה הדעה שאחרי מה שקרה באירופה צריך שתהיה מולדת לעם היהודי. לרובנו לא היו ערכים יהודיים, אבל כן היו לנו ערכים ציוניים. העלייה לארץ וההתיישבות בה היו הערכים המרכזיים.

לרבים מאתנו היו הורים סוציאליסטים. אני הייתי בתנועה הקומוניסטית לפני זה, ובשומר הצעיר מצאתי שילוב של ציונות וסוציאליזם.

חוץ מזה הייתה משיכה לחברותא. אל השייכות, אל קבוצת נוער. חברותא הייתה גם בנוער הקומוניסטי, אבל פה הייתה מלאות של תרבות יהודית, טיולים, מחנות קייץ. של מפגש עם אנשים מכל המעמדות -מלאות חיים.

מאיזה רגע היה ברור לך שאת עולה לארץ?

מרגע שנכנסתי להכשרה. אבל זה היה תהליך שנמשך כבר כמה שנים. הידיעות על המלחמה בארץ, עוררו הרבה כבוד ליישוב בארץ. גם גויים, מורים שלנו בגימנסיה הראו כבוד להחלטתנו לעלות לארץ. היה ברחוב, ולא רק היהודי הרבה כבוד לחלוצים שעולים לארץ. אנחנו גדלנו לתוך זה בצורה אורגנית: החיים במחנות הקייץ, שנקראו "מושבות", היו דומים לחיים בהכשרה, והחיים בהכשרה היו דומים לחיים בקיבוץ. אנחנו הנהגנו אותם ביחד עם השליחים מישראל.

בקיבוץ האידיאל היה עבודה גופנית. לעבוד בשדה, לעבוד על טרקטור זה היה האידיאל. היה מאבק מי יהיה פלח. הקיבוץ בחר והכריח אנשים לצאת ללימודים: לתחום חינוך, משק, ריכוז ענפים וכו'. היו אנשים שעזבו את הקיבוץ, כי הם לא "נבחרו" לעבוד בפלחה.

מה היו ההשקפות הפוליטיות שלכם?

כשהיינו בחו"ל לא ידענו הרבה על חילוקי הדעות בתוך תנועת הפועלים הארצישראלית.

היינו יותר מעורבים בפוליטיקה הארגנטינאית (במאבק נגד פרון, למשל). אבל התחלנו לשמוע על "הקלקולים" בבריה"מ, עוד בארגנטינה. האנטישמיות כנגד היהודים, משפט הרופאים, פרשת אורן, כל אלו סדקו את אמונתנו השלימה בבריה"מ, והכשירו את הקרקע לפילוג עם הסנאיסטים (שהיו מוכנים להצדיק גם את הרשעת אורן ולוותר לגמרי על עצמאות המפלגה כלפי בריה"מ – א.ק).

תוך שנה מעלייתנו כל המחלוקות האידיאולוגיות האלו החלו לחדור. אני אישית לא נמשכתי לעסוק באותה תקופה בעניינים הפוליטיים. היה לי יותר חשוב, חיי התרבות והחברה בקיבוץ, אבל היו אחרים שכן עסקו בזה באינטנסיביות, והעניין הפוליטי היה מרכזי עבורם.

מה היה היחס כלפי אלה שעזבו את הקיבוץ, וכלפי הסנאיסטים?

הם נחשבו ל"בוגדים". גם אלו שעזבו מסיבות חומריות וגם אלו שעזבו מסיבות אידיאולוגיות, כמו הסניאיסטים. הם לא יכלו לבוא לבקר. רק בחג השלושים או השלושים וחמש הזמנו את עוזבי גזית בארץ לחגוג עמנו. אז חל איזה היפוך והבנה. גם אני החרמתי הרבה שנים חברים שגרו איתי בחדר אחד בהכשרה. הם היו מוקצים מחמת מיאוס. לקח הרבה זמן עד שהבנו שגם המנהיגים שלנו היו מאד מרובעים והפילוג לא היה הכרחי, והוא גרם לנו נזק גדול. הסנאיסטים היו קבוצה מאד מרכזית בגזית. אם הם היו נשארים היה קל יותר למצוא אנשים לתפקידים מרכזיים.

האם חברי הגרעין שלכם הגיעו לעמדות השפעה בקיבוץ והשתתפו בבנייתו ובעיצוב דרכו?

אמנם היינו הרוב, אבל עשינו את זה יחד עם הגרעינים האחרים. לא בגלל שהיינו כל-כך חכמים, אלא בגלל שהיינו חברתיים, וחמים ואנושיים. זה האופי של יהדות ארגנטינה. נתנו המון כבוד לפולנים שהיו בתפקידים והובילו את הקיבוץ: לצבי אברהמי, לחיים שורר בהובלה הכלכלית, לנחמה, ברכה ומלכה בחינוך. אלו ועוד היו המורים שלנו.

את כל ההחלטות על השיתוף החלטנו יחד, הייתה לנו השפעה כי היינו הרוב, אבל החלטנו ביחד, את מי לשלוח ללימודים, איך לחלק את הדירות, איך לדאוג לשיכון של הבנים, ולא היה חשוב של מי הם היו – של הפולנים או של הארגנטינאים. כל הערכים האלה של התחשבות בזולת, חיי תרבות וכו' – הכל עשינו יחד. הוסיפה לזה העובדה שרובנו היינו חניכי השוה"צ, לגזית יצא מוניטין בתנועה בתחום הזה של מיזוג ושיתוף פעולה. גזית התאוששה מהר יחסית מעזיבת הסניאיסטים, לעומת קיבוצים אחרים.

כיצד קיבלתם את גרעין "שגיב" הישראלים?

קיבלנו אותם בידיים פתוחות, בהערצה, וזאת הייתה תקופה שהיינו כבר די מותשים מנשיאה בעול התפקידים. היה חוסר ידיים עובדות, והיה חוסר באנשים שיוכלו לשאת את חיי התרבות.

ואכן גרעין "שגיב" קיבלו מהר מאד תפקידים מרכזיים, אמנם יותר בתחום הכלכלי, אבל גם בתחום התרבותי והחברתי. ממש הערצנו אותם. הם היו הצברים "היפים והשלמים". הם היו "מאומצים אצלנו", וזה היה כיף. כי הם היו קרובים אלינו בגיל (הפרש של עשר שנים, בערך), ונוצרו יחסי חברות עמוקים. גם הוריהם באו מחו"ל.

אז הייתה חגיגה כאן, כפי שנכתב באחד העלונים?

הייתה חגיגה מבחינה זו שהייתה פה חברה מגוונת של אנשים צעירים, מבחינה העשייה החומרית ובעיקר התרבותית והחברתית, ומבחינת חוויית היצירה מבראשית השמורה רק לדור המייסד הראשון. אנחנו לא הרגשנו את עצמנו זנוחים באיזו פינה של ההיסטוריה. אבל היו תנאים קשים. תקופת טירה, אח"כ מגורים בצריפים, שירותים משותפים מחוץ למגורים, נסיעות במשאית להופעות. מפגשים נדירים עם ההורים, ועוד. זאת הייתה חגיגה עם הרבה הקרבה. אאורה, כידוע גזית נבנתה בעיקר על רצף הגרעינים שהגיעו מארגנטינה. אתם הייתם הגרעין הראשון שהגיע לגזית ב-1950, מה שם הגרעין שלכם? "קיבוץ ארגנטינאי א'" או "גרעין ב'" או "גרעין ג'"? האם כל אלו שמות של אותה קבוצה?

רשם: איתן

בלי וירוסים. www.avast.com