יניקה והבית הסיעודי

איתן קליש • 2/6/2018 כניסות

ראיון עם יניקה אשל (ז"ל) מנהלת "נווה גזית" ( 24.10.2009)

לפני הראיון החלטנו להתרשם קצת מהבית הסיעודי. הגעתי לשם בשעה 11.00 . רוב הדיירים היו סביב שולחן מרכזי, באמצע חדר-האוכל, עסוקים במלאכת יד מסוגים שונים בהדרכת מרי בכר.

שאלתי את מרי האם היא רואה המשכיות בין עיסוקה הנוכחי ובין עיסוקה עם ילדים בעבר. מרי אמרה שכולם שואלים אותה את השאלה הזו, אבל התשובה היא שלילית. לילדים יש עתיד שמצפה להם, ואילו לדיירים כאן יש בעיקר עבר. הם מעלים אותו מדי פעם בסיפורים ובשירים מלפני עשרות שנים ותפקידי הוא להתחבר לזה.

הלכתי בין דיירי הבית הסיעודי והצגתי להם את אותה השאלה: איך הבית הזה בעיניך?

אריה גורן: המטפלים כאן נותנים טיפול מעולה. האוירה בבית תמיד טובה. הנקיון יוצא מן הכלל. קצת צפוף, אבל אפשר להנות מהחיים בבית הזה.

שאול חפר: נותנים כאן את כל התנאים, את כל מה שאתה צריך.

מתילדה (אמא של מיצי): מרגישה טוב כאן, ומבסוטה. מה שאני עושה אומרים לי שזה בסדר (היא התכוונה לציור שהיא עשתה).

יוסוף מסאלחה מדבוריה (עובד במקום כבר 7 שנים): הבית הזה ברמה יותר גבוהה מרוב בתי האבות שהכרתי. המטופלים יכולים להמשיך פה את חייהם למרות שהם יצאו מביתם הקודם. הם מאריכים פה ימים בגלל איכות החיים הטובה שהם מקבלים.

סיהאם משיבלי (6 שנים במקום): הבית הזה מלא אהבה. זה לא מקום עבודה עבורי, זה כמו בית. אני נהנית מהחברה בבית הזה.

שאלות ליניקה

מה היה הרקע להקמת "נווה גזית"?

הבית הזה הוקם באופן מתוכנן, כאשר ציפינו שתוך כמה שנים חברים שלנו יזדקקו לבית סיעודי. היו גם מחשבות על כיוון מסחרי של הבית, אבל הן לא התממשו, כי אי אפשר להגיע לרווחיות בבית של 12 מיטות, למרות שבשנים האחרונות חצי מדיירי הבית הם אנשים מבחוץ, (בד"כ קרובי משפחה).

את הבית הזה פתחנו, אולי במקרה, כאשר החברים הראשונים הגיעו למצב סיעודי. היו אלה נושה צורף, אדק גוטמן ושרה אנגלנדר ז"ל.

האם הבית הזה ייתן פתרון לחברי גזית הסיעודיים בעתיד הנראה לעין?

קשה להשיב על שאלה כזו. אני יכולה להגיד שלפי הסטיסטיקה כ-3 אחוז מהאוכלוסיה נזקקים לסיעוד, ולפי זה הבית יתן תשובה גם בעתיד. ב-11 השנים שהבית פתוח לא עלה אחוז הסיעודיים בגזית. לפעמים יש מצב זמני שהבית מלא, ואז אין ברירה אלא לשלוח את החבר הסיעודי, לתקופה של כמה חודשים, למוסד מחוץ לקיבוץ. מצב זה נוצר מכיוון שאנחנו מנסים לעבוד עם בית מלא, כי זה לטובת כולם.

מה אתם עושים עם המטופלים בתחום הפנאי?

פעילויות הפנאי הן נושא חשוב, כי יש למטופלים הרבה פנאי, ואנו רוצים להסיח את דעתם מסבלם ומחלותיהם.

- מרי בכר , המטפלת בעיסוק, עובדת איתם כל בוקר מ-9.30 – 11.30. היא עושה איתם עבודות יד, בישול, גינון, הכנה לחגים ואקטואליה ועוד...

- משמיעים מוזיקה מפטיפון

- מראים סרטי DVD

- פיזיותרפיסטית עובדת בקבוצה פעמיים בשבוע.

- טיולים ברחבי הקיבוץ, הליכה ברגל.

מי הצוות המקצועי?

הצוות המקצועי כולל רופא, פיזיותרפיסטית, דיאטנית, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית. צוות זה נפגש לישיבת צוות פעם בחודש, ואז דנים על כל מטופל.

הצוות המטפל מורכב מאחות בכל משמרת, שני מטפלים בבוקר, ומטפל אחד בערב, ואח אחראי. הצוות המנהלי כולל את אודרי כאם בית, מרי בתעסוקה, אילנה נאור – עזרה כללית, ואותי כמנהלת.

צריך להוסיף שאנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם המרפאה, תוך השלמה הדדית (בימים שאין מרפאה חברים באים אלינו לקבל טיפולים).

איך המצב מבחינה כלכלית?

אנחנו מסיימים כל שנה עם גירעון של 300 אלף שקל. זהו סדר גודל גרעוני אופייני לבתים סיעודיים מהגודל שלנו (בעיקר בקיבוצים). זה לא נעים, אבל הקהילה צריכה לדעת שזה המחיר של בית סיעודי בקהילה. יותר זול לשלוח את הסיעודיים מחוץ לקיבוץ.

לבית סיעודי בקיבוץ יש הרבה יתרונות: החבר לא ניתק מקהילתו, וכך גם הקהילה והמשפחה שומרים איתו על קשר הדוק. הבית הסיעודי משמש גם מרכז להתייעצויות לגבי חולים וסיעודיים, ולפעמים נותן גם טיפולים ואביזרים לחולים מחוץ לבית.

בגדול, טוענת יניקה, הבית הסיעודי הוא עוד מרכז רפואי חשוב בהוויית הקיבוץ.

מה התוכניות לעתיד?

בתקופה האחרונה יש לנו התלבטות האם להישאר תחת הפיקוח של משרד הבריאות, או להשתחרר מהם.

מה נפסיד ומה נרוויח בכל אחת מהאופציות?

- אם נצא ממשרד הבריאות נפסיד את המימון למטופלים הנקרא "קוד סיעוד" (6000 ש"ח לחבר, 10000 ש"ח לחיצוני).

- נפסיד את הפיקוח וזה יכול לפגוע ברמה המקצועית.

- נפסיד הדרכה.

הרווחים לעומת זאת יהיו:

- נשתחרר מדרישות מוגזמות כמו צוות מקצועי גדול, פיקוח על חדר-אוכל, פיקוח על המים ועוד...

- נקבל את קצבת הזקנה של הסיעודיים וביטוח לאומי ממשרד הרווחה, כך שלמרות אובדן קוד הסיעוד ההפרש יהיה אובדן של כאלף ש"ח לחודש למטופל.

מה היית רוצה לשפר?

- הייתי רוצה להוסיף עוד שעות תעסוקה בשעות אחה"צ.

- הריצוף בכניסה לבית שקע ומהווה מפגע בטיחותי. הצלחנו לגייס מימון חלקי ממשרד הרווחה, ומחכים לביצוע.

- כמו-כן, אנו זקוקים למקום אחסון של כל הציוד האורטופדי, ואני מגבשת, ביחד עם יוחאי חפר הצעה לפתרון. כך יתפנה לנו חדר לפיזיותרפיה ופגישות אישיות.

תוכניות לטווח הארוך:

- מאד הייתי רוצה להוסיף חדר לחולים סופניים בשלבים האחרונים שלהם. הם לא צריכים להיות במצב כזה עם עוד חולה ועוד משפחה. זה חשוב גם למשפחות שלהם. לא מתאים לעבור את השלב הרגיש הזה בחברת עוד חולה.

- לפני סיום, אני רוצה להעלות את נושא "הדיור המוגן". מדובר על פתרון שיתן מענה לחברים בודדים שזקוקים להשגחה ולמעט עזרה, ולא ממש צריכים כבר לעבור לבית הסיעודי. צריך לזכור שהמעבר לבית הסיעודי מאד קשה לכל אחד, מכיוון שאתה עובר לגור עם אדם נוסף כאשר רכושך הפרטי הוא כמה מדפים בארון, וארונית קטנה ליד המיטה.

נקווה שנמצא את המימון לכך, ואת הדרך לפתור בעיה מורכבת זו.

כמה נתונים מספריים:

ב-11 השנים ש"נווה גזית" קיים התאשפזו:

30 חברים. 6 מהם עדיין נמצאים בביתנו. 8 חזרו הביתה ו-16 נפטרו.

24 קרובי משפחה, 5 נמצאים עמנו, 6 חזרו לביתם, ו-13 נפטרו.

10 מטופלים חיצוניים. 1 נמצאת עמנו, 6 חזרו הביתה, ו-3 נפטרו.

רשם: איתן