קיבוץ גזית

"ואבא שלי הוא הכי בעולם"

ביקור בדיר הצאן

בחמש אחה"צ, עת השמש שוקעת, הייתי הולך לטייל עם אבי בענפי המשק של הקיבוץ. הייתי עוד ילד קטן, כבן ארבע או חמש. פעם היינו הולכים לרפת, פעם לאורווה ופעם לצאן. הכל היה במרחק הליכה קצרה משכונות המגורים.

אהבתי ללכת אל דיר הצאן. לפעמים היינו רואים את העדר מגיע מן המרעה. לפעמים היינו רואים את הטלאים יוצאים לינוק בחצר של האמהות לאחר החליבה, כשכל טלה מחפש את אימו. לפעמים היינו הולכים לבקר אצל האיילים בעלי הקרניים המגודלות.

אבל באותו אחה"צ, הדיר היה ריק. העדר עוד לא הגיע מהמרעה. אבל מתוך הסככה עלו קולות של בכי וצעקות. נכנסתי עם אבי לסככה, ושם באחת הפינות ראינו שני נערים מגודלים, מתקוטטים ביניהם.

מבט חטוף הספיק לי לזהות אותם: האחד היה בן קיבוץ, בלונדיני וגברתן , מהבנים הראשונים של המשק, והשני היה בחור מרוקאי מחברת הנוער כבן 18. על פניו של בן-חברת הנוער היה זרזיף דם, ובידו היה מוט עץ גדול איתו הוא נופף בפראות. הוא בכה ואיים על בן הקיבוץ. בן המשק הזהיר אותו לבל יתקרב אליו.

אבי התקרב אליהם ללא פחד והם התחילו להסביר לו כמה כל אחד מהם צודק. אבי הקשיב להם ואז אמר להם: "דבר ראשון, אתם מפסיקים את ההתכתשות הזו, או שאני מרביץ לשניכם".

באורח פלא שניהם נרגעו. בן חברת הנוער הוריד את המוט המונף ושמט אותו לרצפה, ובן המשק הבטיח לא להרביץ יותר. אבי ישב עם שניהם עוד כרבע שעה, והקשיב להם. אני כמובן לא הבנתי על מה הם דיברו. אבל השיחה נגמרה בכך שהם לחצו ידיים בסופה ואבי אמר: "אתם רואים שאפשר לסדר דברים בלי אלימות".

באותו ערב הייתי מאד גאה באבי, וסיפרתי על מעלל הגבורה שלו לכל מי שהיה מוכן לשמוע.