קורות חיים / הרצל ארקין - ג'

מדור הסטורי • 5/12/2017 כניסות

קבצים מצורפים:

מחנות השמדה 1

קורות חיי ג'/ הרצל ארקין

 

מזה הם קיבלו דיזנטריה קשה וזה היה סופם. בדרך זו הלכו כמה עשרות מאיתנו. בכלל – מי שחלה והוצא מהמחנה לא חזר.

באביב 43 הופסקה העבודה במחנה אבל במקום לעבוד הריצו אותנו מסביב למחנה כמה שעות ביום. המצב הזה נמשך כשבועיים עד שהעבירו אותנו למוגילב. למוגילב הגענו באביב 1943. גם שם הועסקו רוב היהודים בבתי מלאכה בתיקון בגדים ונעליים. אני עבדתי בהתחלה עם שבויים בעבודות תיקוני ושיפוצי בניין, ואחר כך עבדתי במיון מדים של הצבא הגרמני. המחנה במוגילב הוקם בבית חרושת למשי מושבת והרוס למחצה. התנאים והיחס אלינו היה אותו יחס שקיבלנו בסמולנסק. המשכנו לרעוב ולקבל מכות.

באחד הלילות העירו אותנו הגרמנים. נכנס הקצין האחראי על המחנה בלוויית גרמנים ששמרו עלינו, ואיתם היה ראש היהודים. הם עברו והאירו בפנסי כיס על כל אחד וראש היהודים הצביע על כמה יהודים. התברר לנו שהיה ניסיון בריחה מהמחנה. ראשה היהודים ועוד חמישה שישה יהודים ניסו לברוח. השומרים הגרמניים שמעו רעש והם התחילו להאיר בזרקורים את השטח. היהודים חזרו לצריפיהם. אבל ראש היהודים הצביע על כל היהודים שהיו איתו. את כל החבורה הוציאו מהמחנה. גם אנו נענשנו - שבוע ימים לאחר ניסיון הבריחה אסור היה לנו ללכת, היינו צריכים רק לרוץ, וכמובן בתוספת מכות. במוגילב היינו עד סוף יולי או התחלת אוגוסט.

ממוגילב העבירו אותנו למינסק. המחנה של מינסק היה כבר שייך לאס. אס. במחנה זה היו הרבה שבויים יהודים מהצבא האדום. את היהודים ששירתו בצבא האדום ושנפלו בשבי, הגרמנים לא שלחו למחנות שבויים רגילים אלא ריכזו לחוד. נוסף על השבויים היו שם גם יהודים מוינה. כל קבוצה הייתה לחוד.

המחנה במינסק היה מחנה מעבר. למינסק ריכזו שרידים של יהודים שעבדו בשביל הגרמנים. כשהחזית התחילה לזוז מערבה, העבירו הגרמנים את היהודים שעבדו עבורם למחנות השמדה לפולין.

במינסק הרעב היה כבד. קיבלנו ליום פרוסה אחת של לחם וקצת מרק דליל. למזלנו לא שהינו במינסק יותר מ- 10 ימים.

ממינסק יצאנו ברכבת של כ-20 (20 או 30 ?) קרונות משא יהודים ללובלין. כעבור 4 ימים הגענו ללובלין – היא מיידנק. אנחנו לא ידענו איפה אנו נמצאים, ידענו רק שזה לובלין. קבלת הפנים עם פתיחת הקורונות הייתה מהממת. גרמנים עם כלבי זאב זרזו אותנו לצאת מהר מהקרונות. הזירוז היה מלווה במכות ובנביחות או נשיכות הכלבים.

כ- 100 יהודים מאלו שהיו ברוסיה, לא השבויים ולא הוינאים הועמדנו בצד. כעבור כשעתיים הוכנסנו לסככה מלאה בחבילות של היהודים שהיו פה לפנינו. נצטווינו להשאיר את החבילות ומהר לצאת. לנו לא היו חבילות. יצאנו החוצה. שוב הסתדרנו בשלשות. מרחוק עבדו בנות יהודיות בהעמסת אבנים על קרונות. הן צעקו אלינו: "איר האט מזל" – יש לכם מזל. אנו פשוט לא ידענו עלמה מדובר. רק בהגיענו למחנה בליזין שבפולין נודע לנו על מחנות ההשמדה ואז הבנו את הצעקות "יש לכם מזל". כך מרכבת של כ- 30 קרונות נשארנו 2 קרונות יהודים.

בליזין – מחנה קטן ליד רדום שבמרכז פולין לשם הגענו בסוף קיץ 1943, רוב שוכני המחנה היו יהודים מהסביבה. לפנינו הגיע לבליזין טרנספורט של יהודי ביאליסטוק. היחס של יהודי המחנה ליהודי ביאליסטוק היה קשה. התואנה הייתה שיהודי ביאליסטוק לא קיבלו יפה את הפליטים שברחו מהכיבוש הגרמני בהתחלת המלחמה לביאליסטוק. למרות שבין יהודי ביאליסטוק היו כשליש פליטים ממרכז פולין, שם הגנאי היה פרטיזנים. אנו שמוצאנו עוד מזרחה מביאליסטוק קיבלנו אותו שם גנאי ואותו יחס. אנו שהיינו כבר עם שנת ניסיון במחנה ידענו כבר איך להסתדר.עיקר העבודה בבליזין הייתה בבתי מלאכה של חייטים, סנדלרים ורצענים, וגם כל מיני עבודות שחורות. בהתחלה עבדתי בכל מיני עבודות שחורות כמו חפירות, וכעבור זמן עברתי לעבוד לסנדלרייה, שם עשיתי נעלים עם סוליות עץ, ובתקופה האחרונה עבדתי ברצענות . לחלק מיהודי המחנה הותיקים היה כסף, וחלקם היו עושים נעליים או תופרים בגדים ומקבלים בתמורה אוכל. לנו, אלה שבאו האחרונים לא היה כלום, הצטרכנו לחיות ממנת הלחם היומית ומצלחת המרק בערך של 100 גר'.

לפעמים הצלחתי לגנוב קצת תפוחי אדמה בזמן שעבדתי בפריקתם, אבל שם כבר לא תפסו אותי. את דמי הלימוד כבר שילמתי בסמולנסק, וכך עברתי את החורף של שנת 1944-43.

בסוף החורף, בתחילת שנת 1944 פרצה בבליזין מגפת טיפוס הבהרות. היה צריף מיוחד בו ריכזו את כל החולים. באחד הימים תפשו אותי והובילו אותי לבדיקה. למען האמת, פחדתי מבית החולים. במרפאה היה תור ארוך. בכניסה נתנו לכל אחד למדוד חום. אחר כך נכנסנו לרופא. הרופא הסתכל רק בעיניים, ובדק את הלשון. לאחר מכן הובילו אותי הישר לצריף החולים. בצריף היו דרגשים ארוכים עליהם שכבנו החולים צמודים אחד ליד השני. מחלת טיפוס הבהרות לא אורכת הרבה זמן, בערך 10 ימים עד שבועיים. בצריף לא קיבלנו תרופות ולא שום טיפול רפואי. מי שהחזיק מעמד ועבר את המחלה – עבר. הרבה מאוד מתו במגיפה. 3 ימים שכבתי בצריף ללא הכרה. שכני ששכב לידי סיפר לי שמתוך דמדומים סיפרתי כל מיני דברים על הבית ועל סמולנסק. כעבור 10 ימים או שבועיים יצאתי מצריף החולים ברגליים כושלות וחצי חרש. בקושי הרמתי את הרגליים ולא יכולתי לעלות מדרגה. כעבור חודש חזרתי לעצמי. כמובן היו 2 או 3 חברים והם עזרו לי לשרוד.

בסוף האביב – תחילת קיץ 1944 העבירו חלק מיהודי המחנה למחנה פלשוב ליד קרקוב שבדרום פולין. חלק מהקבוצה מסמולנסק נשארו בבליזין, אותם העבירו לאחר מכן לאושוויץ.

בגלל מגפת הטיפוס שהייתה בבליזין ממנה באנו, הופרדנו מיתר שוכני המחנה. במסדר עמדנו לחוד, עבדנו לחוד ואפילו לשירותים לא נתנו לנו להיכנס.

בפלשוב אפשר היה לקנות אוכל וסיגריות בעד כסף. היו שם הרבה יהודים שכנראה היה להם כסף והם לא אכלו את מנת המרק. כמובן שאנו היינו מתגנבים למקומות העבודה שלהם ואוכלים מהמרק שנשאר אצלם. בפלשוב עבדתי ברצענות. היינו תופרים רתמות של סוסים. מבין הרתמות היינו מוצאים עור גדול ועבה שהתאים לסוליות של נעליים. היינו סוחבים כמה חתיכות עור כאלה, מוכרים אותן לסנדלרים של המחנה וכך השגנו פרוסת לחם נוספת.

בפלשוב שהיתי כחודשיים בערך. משם העבירו אותנו למחנה חדש – ויליצ'קה. לויליצ'קה הגעתי עם חבר שלי. כל יתר היהודים שהייתי איתם מסמולנסק, שבעיתות מצוקה היינו עוזרים אחד לשני, נשארו בפלשוב.

ויליצ'קה זו עיירה קרובה לקרקוב ובה מכרות מלח במעבה האדמה. לא היינו שם רבים, רק כמה מאות יהודים. אנו עבדנו שם בתוך המכרה. במכרה היו קומות ואותנו הורידו למכרה במעליות של ציוד. המעלית הייתה יורדת במהירות רבה, ובהתחלה חשנו שהקיבה עולה לנו לראש. במכרה היו רחובות ואולמות. היינו מפנים ומנקים את האולמות ולאחר מכן יצקנו רצפות בטון. הגרמנים כנראה רצו להקים בתי חרושת בתוך המכרה.

בויליצ'קה אי אפשר היה להשיג שום אוכל מחוץ למנה המוקצבת. היינו עובדים במשמרות – 2 משמרות של 12 שעות. הרבה פעמים הייתי מסתתר באחד הכוכים עד סוף המשמרת. באחד הימים עבדתי יחד עם בחור אחד בגילי. כל אחד סיפר מאיפה הוא ובאיזה מחנות הוא עבר. הבחור הזה סיפר לי שבאחד המחנות שהוא היה היו קפואים, וכל ראשי המחנה מהאסירים היו מאזור מוצאי בפולין. היו אלו חיילים מצבא פולין שנפלו בשבי הגרמני בשנת 39. את השבויים מאזור הכיבוש הסובייטי הגרמנים לא שחררו ומאז ספטמבר 39 הם חיו במחנות ריכוז.