יחסו של א.ד. גורדון לשאלה הערבית

מדור הסטורי • 29/5/2018 כניסות

יחסו של גורדון לשאלת הערבים היושבים בארץ

גורדון התנגד להשתלטות של היהודים על הארץ באמצעים אלימים:

" לא בדם קונים ארץ, כי אם ע"י החיים בה. הארץ הזו היא של הערבים היושבים ועובדים בה [...]. היא תהיה לנו במידה שנתיישב ונעבוד בה. 'כי לי כל הארץ אמר ה' (ויקרא, כ"ה): הארץ אינה שייכת אלא לעובדים בה."[1]

במאמרו "לברור רעיוננו" מפתח גורדון את תפיסתו לגבי האפשרות של חיים בצוותא עם הערבים. הוא מעמיד אותה על כמה עקרונות:

א. יש ליצור יחס אנושי בינינו לערבים, והוא יווצר ע"י חיים משותפים ולא ע"י פוליטיקה.

ב. החיים המשותפים ירסנו את נטיית החוגים הקיצוניים הערביים לאלימות.

ג. זכותנו על הארץ תיקנה ע"י יצירה ועבודה.

ד. עלינו לההיפך ל"עם אדם" שפירושו יחס אנושי ומוסרי אל העמים מסביבנו ולאנושות כולה:

"מה שיש לעשות בזה יתברר במידה שניקָלט בארץ בישיבה על הקרקע, בעבודה, בתרבות, ביצירה. היחס החיוני, האנושי בינינו ובין הערבים ייקבע מתוך החיים ובכוח החיים, ולא במשא ומתן בדיבור או בדפוס, לא בפוליטיקה, אם פוליטיקה בורגנית או פוליטיקה על פי התורה הסוציאלית. במידה שנברא בארץ חיים אנושיים, במידה שנברא את עצמנו, את היחידים ואת העם, בה במידה יבָראו מסביב לנו גם ערבים העומדים על הגובה של חיים אנושיים ויחסים אנושיים. אז ייברא גם היחס האנושי בינינו ובין העם הערבי. אז יעמוד העם הערבי על הדבר, מה לו, לתחייתו ולגאולתו האמיתיות, עם ישראל עומד ברשות עצמו. עד אז כל תעמולתם, כל התנפלויותיהם של הערבים עלינו, אם בלשון או באגרוף, כל הרציחות והחורבנות, שהם ירצחו ויחריבו בנו, לא יעמדו בפני כוח החיים שנברא. החיים חזקים מכל חורבן החיים. את זה למדנו ולומדים למדי בראשית המלחמה עד היום ואת זה עלינו לזכור וללכת לבטח דרכנו. כוחנו ביצירה, ובה, כאז כן עתה, גם זכותנו על הארץ וצדקת תביעתנו עליה.[...] ואומרים: עם בצלם אלהים. וגם המאמר הזה יעשה את שלו, יעשה יותר מכל כוח אגרוף ומכל פוליטיקה... זה – יסוד רעיוננו, רעיון תחייתנו וגאולתנו, וזה יסודו של רעיון עם-אדם".[2]

גורדון מבהיר "כי לא נדחוק את רגלי היושבים בארץ, בני העם הערבי"[3] הוא האמין בזכותה המוסרית של האוכלוסיה הערבית לחיות על אדמתה ולבטא את לאומיותה. יחד עם זאת גורדון האמין בזכותו המוסרית ההיסטורית של עם ישראל לשוב לארצו, ולחיות עליה כעם עצמאי. זכות זו נובעת מהמפעל הישובי שאנו עושים בארץ, מעבודת האדמה, והיא גם זכות היסטורית, אבל במובן התרבותי שלה. "אנחנו בתקופת התנ"ך היינו חלוצי תפיסת המוסר האנושי, כאשר נתנו לאנושות את הרעיון שהאדם נוצר בצלם אלוהים, ועתה עלינו להרחיב את המושג לעבר תפיסה של 'עם בצלם אלוהים'."

שביד שואל במבוא שלו ל"מבחר כתבים": "כיצד גורדון מיישב את שתי זכויות האלו של שני העמים על אותה כברת-ארץ?"[4] והוא כותב: פתרונו של גורדון היה בהסתייגותו מהקמת מסגרות מדיניות רשמיות, ולמעשה מהקמת המדינה היהודית בטווח הנראה לעין. הציונות מבחינתו אינה פועל יוצא של הכרזות על ריבונות מדינית, אלא של יישוב הארץ, הפרחת שממותיה, והקמת חברה חדשה המתפרנסת מן האדמה.[5]

משום כך, הוא האמין שאם תשקוד הציונות על מפעלה החיובי ההתיישבותי, לא זו בלבד שניתן יהיה להימנע מעימות אלים עם הערבים, אלא גם יווצרו יחסי גומלין של שכנות טובה. שני העמים יסייעו זה לזה, מפני שבקשת טובתם העצמית תדחוף אותם לכך. השאלה איזה עם יהיה הדומיננטי בארץ, תקבע ע"י ההישגים היישוביים החיוביים של כל עם, ע"י יצירה ולא ע"י כיבוש.

המסקנה של גורדון הייתה שיש לרכז את הכוחות בהתיישבות גדולה על אדמות המדינה, בבניין היישוב ובהשרשתו על האדמה, ובשמירה על זכויות הערבים. היחס החיובי והאנושי מצדנו לערבים, מתבקש מהיותנו ל"עם-אדם". הוא האמין שהכוחות הרדיקליים בקרב הערבים ייבלמו ע"י כוחות החיים החיוביים, משיבינו כי הדרך הקיצונית מזיקה להם.

יחסו של גורדון אל הערבים נשאר יציב לאורך כל תקופת חייו בארץ – אמונה בחיים משותפים ללא הפעלת אלימות – למרות תהפוכות החיים, כגון פציעתו בדרך ליפו, מותו של ברנר, ומאורעות תל-חי ותר"פ[6]. עדות לכך יכולה לשמש הופעתו (1920) לפני מייסדי מושב נהלל שבה קרא להם להפריש חלק מקרקעותיהם לטובת ערביי הסביבה[7]

במאמרו "הקונגרס" טוען גורדון כי "בכוח האמת נמצא דרך לחיים משותפים עם הערבים ולעבודה משותפת לברכה לשני הצדדים [...] גם אם הערבים ישתמשו כלפינו "בכוח האגרוף ובכח השקר, הם יכולים אמנם להרע לנו, אבל לפנות אותנו מן הדרך אין בכוחם וגם אנחנו לא נסור מדרכנו. יותר מכל הם יקלקלו לעצמם. אנחנו והם בעלי ברית טבעיים [...][8]

יחד עם זאת, תוך כדי הויכוח על ההתנדבות לגדודים העבריים, שגורדון התנגד לה בחריפות, הוא הכיר בנחיצותה של הגנה עצמית, בנוסח ארגון "השומר", ובשנת תר"פ, שנת מאורעות אלימים בירושלים ובגליל, כתב:

"ההגנה היא כמובן עניין אחר לגמרי ממלחמה, ונחוצה באמת נחיצות של חיים. אבל ההגנה צריכה להתיצר מתוך העבודה ולהיות חלק מהעבודה, יותר נכון, הצד השני של העבודה, כמו שנוצר למשל ה'שומר' אשר היה יכול להתפתח כל כך יפה ואשר רק הפוליטיקה קלקלה אותו."[9]

דברים אלו ציינו את הכרתו ההדרגתית של גורדון, בכך שליישוב היהודי בארץ לא תהיה ברירה אלא לאחוז בנשק על מנת להגן על עצמו, ואף לימדו על הבחנתו בין הגנה לבין צבא מקצועי אשר הלחימה היא אומנותו.[10]

הערות:

[1] לבירור רעיוננו, עמ' 206

[2] "לברור רעיוננו מיסודו", מבחר כתבים, 259

[3] "עם אדם",שם, 266.

[4] מבחר כתבים, מבוא, 23

[5] בנקודות אלו דומות עמדותיו לעמדות אחד-העם אשר שלל את דרכו של הרצל , ראה סטיבן זיפרשטיין, נביא חמקמק, עם עובד, 1993, עמ' 168.

[6] עינת רמון, חיים חדשים, עמ' 183 – 188; מאיר חזן, "מפלגת הפועל הצעיר לנוכח גילויי אקטיביזם ומתינות אצל ברנר וגורדון", מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר, וא"ד גורדון. , עמ' 261-239.

[7] פרוטוקול האסיפה המייסדת של נהלל, ארכיון נהלל, עמ' 68 - 69

[8] 'הקונגרס', (1913) כתבי א.ד. גורדון, כרך ד', עמ' 173 - 174

[9] 'לבירור רעיוננו מיסודו, כתבי א.ד. גורדון, כרך ב', עמ' 100; בדעה דומה החזיק ברנר, שאף הוא עשה הבדלה בין רעיון צבאיות לבין רעיון ההגנה, ראה מאמרו "עבודה או צבאיות", ילקוט לבית הספר, עמ' 255 - 257

[10] רמון, חיים חדשים, עמ' 189