ראיון עם אלי אנגלנדר

ראיונות • 31/10/2017 כניסות

שיחה עם אלי אנגלנדר משנת 2009 במלאות לו 80 שנה.

אלי, איך הגעת לגזית, אתה הרי לא דרום אמריקאי ולא פולני?

נכון, אני ממוצא צרפתי. משפחתי סבלה קשות בתקופת השלטון הנאצי בצרפת. אחותי ואני נותקנו כשהיינו נערים מהורינו. אבא נתפס על ידי הגרמנים ונלקח למחנות העבודה של הנאצים ומת מאוחר יותר כתוצאה מהסבל שם. אמא הצטרפה לפרטיזנים ולחמה כדי לשחרר את אבא. היא נתפסה על ידי הגרמנים, נשלחה לאושויץ ולא חזרה. כשהייתי בן -13 נשארתי לבד. הצלחתי להימלט לשוויץ, שם כבר הייתה אחותי, אצל סבינו מצד אמא.

בשוויץ התקרבתי לתנועות הנוער החלוציות, וב-1945, כאשר נגמרה המלחמה אחותי ואני חזרנו לחיות בצרפת, שם ייסדתי עם בחור נוסף, את תנועת השוה"צ בליון.

ב1948 הצטרפתי לגרעין צרפתי שעלה לארץ. הגרעין נשלח לבית-זרע, שם שהינו שנתיים, ואח"כ הקמנו את קיבוץ כרמיה.

בכרמיה ריכזתי את גידולי השדה והייתי גם מרכז המשק. אבל ב-1960 פגשתי את שרה, שנהייתה לאשתי, והצטרכנו להחליט איפה נחייה. היות שקיבלתי חינוך צרפתי, ויתרתי כג'נטלמן והקמנו את ביתנו בגזית.

מה היו החיים עם שרה ועם הילדים עבורך? לא הייתה התנגשות בין הקריירה לביניהם?

עם שרה הייתה אהבה והרמוניה גדולה, הקריירה של כל אחד מאיתנו הייתה חשובה לשנינו, כחלק מפיתוח האישיות והסיפוק בחיים, תמכנו אחד בשני גם בתחום הקריירה ובעניין שכל אחד מאיתנו הפיק ממנה. השתדלנו מאוד לשלב את הילדים בעשייה ובחוויות ולהעניק להם את המיטב . אני בטוח שהסיפוק של שנינו בעשייה ובעבודה, נתנו ערך לחוויות המשפחה ולגיבושה. זה גם היה בעינינו ערך חינוכי חשוב. השתדלנו לשלב בין כל התחומים ולהעניק ככל שיכולנו.

האם לא היו לך קשיי קליטה בגזית על רקע הבדלי המוצא?

לא במיוחד. שני הקיבוצים – כרמיה וגזית – היו קיבוצים צעירים ופתוחים. אני נכנסתי לעבוד בשלחין, ולאחר זמן גם ריכזתי אותו. במקביל הייתי רכז ועדות עבודה, תרבות ותכנון.

בתחילת שנות ה-70 התחלתי למלא תפקידים מחוץ לקיבוץ, תוך שאני מעביר את ריכוז השלחין לדור היותר צעיר ופונה לאפיקים אחרים, ביניהם בדיקת פרויקט הנדסת חשמל.

ב-1973, בעקבות חידושים שהכנסתי בענף הכותנה, ביקשו ממני לרכז את מדור הכותנה בארגון עובדי הפלחה.

ב 1976- התבקשתי לנהל את אגף השיווק של מועצת הכותנה, עם מחזור של 200 מיליון $ בשנה. הפעילות הזו הייתה מעניינת ונתנה לי סיפוק רב. אתה שואל אם לא היה לי קשה לעבוד שנים רצופות מחוץ לקיבוץ? לא. ראיתי בזה תהליך טבעי. עבדתי עשר שנים בשלחין, הכשרתי דור צעיר ומסרתי להם את המפתחות. זה איפשר לי להתפתח ולפנות לאופקים נוספים ורחבים.

בראשית שנות ה 80 עשיתי סקרים ויעוץ כלכלי בקניה, בסווזילנד ובנפאל, עבור ארגון החקלאות והמזון של האו"ם.

ב-1980 התחלתי את עבודתי במועצה אזורית עמק יזרעאל, כסגן ראש המועצה. למעשה היה לי מרחב פעולה מלא אפשרויות, עם תמיכה מלאה ביוזמות הפיתוח ממולה כהן, שהיה ראש המועצה ובעל מעמד ציבורי רב. לפני בואי, המועצה התעסקה בעיקר במפעלים כלכליים שהועברו למפעלי העמק. אני הקמתי את המכללה, הסב-יום, האולפנה למוזיקה , 8 ישובים קהילתיים, אזורי תעשייה, בתים סיעודיים בקיבוצים ומערך חינוך ורווחה, תברואה ואיכות סביבה, כמו גם פיתוח אורבני של אזור הבדואים בזרזיר.

בשנת 1995 סיימתי את תפקידי במועצה והתמניתי למנהל "חממה טכנולוגית", העוסקת בפיתוח יוזמות טכנולוגיות ("סטארט-אפים"). בזמני הוקמו 50 פרויקטים ו60% מהם עובדים ומצליחים עד היום. ב-2002 סיימתי את עבודתי שם.

מה אתה יכול לומר על הקיבוץ של שנות החמישים והשישים לעומת הקיבוץ של היום?

כשבאתי לקיבוץ, באתי מתוך אידיאולוגיה, וזה מה שמייחד את התקופה ההיא לעומת הקיבוץ היום. האידיאל והעשייה היו זהים בעינינו. האידיאל כלל הקמת מדינה, הקמת תנועה קיבוצית, הקמת חקלאות, משק קיבוצי. אלו דברים שהתחלנו מאפס, הובלנו אותם מתוך אמונה מלאה ועם הצלחות גדולות. למשל, בתחום החקלאות – אנו נהפכנו למובילים ולמומחים שלומדים מהם בכל העולם.

היום, אנחנו לא עושים כלום בלי יועצים. היועצים האלו מביאים בד"כ ידע "ישן" הם לא יצירתיים כמו שאנחנו היינו. אנחנו באנו לקיבוץ בשביל לבנות, לתת ולהקריב. אך בשנות ה-80 התחילו להגיד לאנשים: "בואו לקיבוץ כי טוב לחיות בו". אמירות כאלו היו קו פרשת המים וסוף עידן החלוציות.

מה דעתך על העולם של היום לעומת העולם כשהייתם צעירים?

בתקופה זו הקיבוץ והעולם עוברים שינויים גדולים מאד. אחרי מלחה"ע השנייה האמנו שאנחנו הולכים לקראת עולם יותר טוב – בין אם זה קומוניזם או ציונות. הייתה תקווה שאפשר לשנות העולם. חשבנו שטכנולוגיה חדשה, במדע וברפואה תאפשר לאדם להשתלט ולהכיר את עולמו. שהחברה האנושית שולטת בתהליכים שקורים לה. היום – אנחנו מרגישים שאנחנו לא שולטים בתהליכים, אלא מובלים על ידיהם.

זה קרה בצורה בולטת בכלכלה, אבל גם במערכות החברתיות. גם בקיבוץ אנחנו נגררים אחרי תהליכים, באופן די סטיכי, ולא מובילים תהליכים. המציאות מכתיבה ואנחנו צופים איך הדברים משתנים. בתחום הכלכלי זה בא לידי ביטוי בחלק מהקיבוצים, במכירת מפעלים או חלקים מהמפעל. בחקלאות אופי הצוותים משתנה, מתפרקים וכו'.

האם אתה פסימי?

אין ספק שבכל התחומים אנו נמצאים בתקופה של משבר ושפל. תקופה של ערפל שקשה להצביע כיצד נצא ממנו. עם זאת, תמיד בהיסטוריה אחרי תקופות כאלו באו תקופות של התעוררות , ואני מאמין שזה יקרה גם הפעם.

רשם: איתן קליש