אליהו רזיאל

מדור הסטורי • 9/10/2017 כניסות

"ההיסטוריה הצבאית" של אליהו רזיאל

(ראיון מלפני כמה שנים, שאני מביא אותו כאן, מכיוון שאליהו השתייך לגרעין "טוסיה אלטמן, והיה הכי צעיר בגרעין)

אליהו כאמןאליהו כאמן

כידוע לכולנו ב-5 ליוני ימלאו 43 שנה לפרוץ מלחמת "ששת הימים". התקשיתי למצוא חברים שהשתתפו בפועל בקרבות של מלחמת "ששת הימים", ולבסוף הגעתי לאליהו רזיאל, אשר השתתף בקרבות במסגרת חטיבה 45. אך ראשית נחזור אחורה לימים הסמוכים למלחמת העצמאות, כאשר אליהו הגיע לארץ מקפריסין לקראת סוף דצמבר 1947, והוא רק בן 14.

אליהו כמובן מתייחס בהומור לכותרת שניתנה לראיון. את סיפורו הוא רוצה להתחיל עם הגיעו מקפריסין לקיבוץ יד-מרדכי בעיצומה של מלחמת העצמאות. אליהו הגיע עם חברת נוער של "עליית הנוער", אך הוא כבר השתייך לגרעין טוסיה אלטמן, ובתוך קבוצתו היו שבעה חברים שהשתייכו לטוסיה אלטמן.

בקיבוץ יד-מרדכי, לא עברו ימים רבים והתחילו לדבר אתנו על אימונים בנשק, והתחלנו לעזור בחפירת תעלות הגנה, כי למעשה כבר התחילה המלחמה.

התחילו ללמד אותנו איך לזרוק רימון, היינו עושים א"ש לילה בכפרים סביב עזה. סביבנו התחילה תנועה של ערבים רבים שברחו מיפו והסביבה לכיוון עזה. עשינו הרבה שמירות בלילה, והתחילו לאמן אותנו גם ברובה. חיינו הרבה בתוך תעלות הקשר.

ואז החלה הפלישה המצרית לנגב (15.05.48). התחילו הפגזות על הקיבוץ, עם מטוסים ותותחים מכיוון רצועת עזה. בקיבוץ הייתה מחלקת פלמ"חניקים שלא הייתה לה תשובה להפגזות אלו. הוחלט לפנות אותנו, ובלילה הלכנו ברגל אל קיבוץ גברעם. (בסוף פינו גם את הלוחמים, ויד-מרדכי נכבשה ע"י המצרים).

מגברעם פינו אותנו צפונה, למושב בצרה ליד תל-מונד. אח"כ הביאו אותנו לגן-שמואל ושם הקבוצה שלנו התפרקה. אותנו, שהיה לנו גרעין העבירו ל"הזורע" ושם התאחדנו מחדש עם גרעין טוסיה אלטמן, כי הם כבר הגיעו לארץ מקפריסין במרוצת 1948.

גם בהזורע לא היה שקט, כי הכוחות של קאוקג'י הפגיזו את משמר העמק הסמוכה. אבל אנחנו כבר לא היינו מעורבים במלחמה, ונכנסנו לחיי שיגרה בקיבוץ של עבודה ויום לימודים אחד בשבוע, של הכשרה לקראת השלמה. רצינו להקים קיבוץ חדש בנגב, אבל מאיר יערי אמר לנו שהתנועה תקבע לאן נלך. אחרי כמה חודשים הגענו לגזית.

למעשה לצבא סדיר לא הגעתי, וגייסו אותי למילואים בגיל צעיר. במלחמת ששת הימים הציבו אותי בחטיבה משוריינת 45 שהמפקד שלה היה משה בר-כוכבא ( המכונה "בריל" - אחד מגיבורי מבצע סיני, שהתפרסם בקרבות אבו-עגילה). במלחמת ששת הימים הציבו אותי בפלוגת הסיור, כנהג זחל"ם של המ"פ (מעניין, שגם אני שרתתי באותה יחידה ולא זכרתי את אליהו – א.ק).

אני גוייסתי כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. ישבנו ביער ליד אלייקים, ואז ניתן האות לזוז. נסענו לכיוון ג'נין, ואני הייתי הנהג של המ"פ. עקפנו את ג'נין דרך הכפרים ותפסנו עמדות ליד צומת קבטיה. מולנו עמדו תותחים וטנקים של הלגיון. הם הפגיזו אותנו, ואנחנו ענינו להם עם המרגמות הקטנות שלנו. ואז הזמינו את המטוסים, אבל המטוסים משום מה תקפו אותנו והרגו לנו כמה לוחמים.

מכל מקום הירדנים נסוגו אם מתוך פחד המטוסים, או משום שקיבלו פקודת נסיגה.

אנחנו התחלנו לרדוף אחרי הירדנים והגענו לבסוף עד לגשר דמיה שעל הירדן. חשבנו שהמלחמה נגמרה עבורנו, אבל אז הגיעה פקודה לעלות לרמת-הגולן. נסענו עד לקיבוץ דן ושם התמקמנו. שם גם הספקנו לחטוף הפגזה של הסורים. למזלנו אנחנו הגענו ליום השני של הלחימה ברמת הגולן, (יום שבת) והסורים נסוגו מכל הרמה.

עלינו אחה"צ לרמה, ונכנסנו לתוך מחנה גדול של הצבא הסורי ליד מסעדה. התמקמנו במחנה ליד ברכת רם ושם נפגשתי עם טיול של הקיבוץ לרמה. תפקידנו היה לעשות סיור לאורך הגבול, מהצפון ועד דרום הרמה. לאחר חודש השתחררנו.

אחרי זה הועסקתי במילואים בתפקידים לוגיסטיים, לא קרביים".

אליהו, אתה במלחמת ששת הימים היית כבר בן 40 כמעט, הייתה לך כבר משפחה, לא חשבת שזה קצת מוגזם שתשתתף בקרבות כאלו בגילך?

היו ביחידה עוד אנשים בגילי. אז היו משתחררים בגיל 55. אנחנו הבנו שאין ברירה, צריך להגן על המדינה שלנו. עשינו את זה ברצון. זאת הייתה גאווה עבורי, כניצול שואה לקחת חלק בקרבות. כל אנשי הסיירת היו צברים. לא דיברתי אז על השואה. התעסקתי עם התפקיד שלנו.

אליהו בפרדס

רשם: איתן