אשה משוחררת

ספריית גזית • 15/3/2018 כניסות

27 פטנטים, קריירה ביטחונית ואישה אחת

גם בגיל 70, כשהיא פרופ' ועומדת בראש מחלקה בשנקר, עדיין שואלים אותה אם היא המזכירה של בעלה. סיפור החיים המיוחד של פרופ' חנה דודיוק

08/03/2018 שרי שיין

אמא ניצולת השואה חינכה למקצוע שאפשר יהיה לעבוד בו, אם יהיה צריך לברוח מהמדינה. צילום: שחר שדרין

 

 

 

 

 

 

 

זה לא מקרי שפרופסור חנה  דוֹדיוּק-קֶניג בחרה לקרוא לספר שכתבה "חדר משלך", ואת המשפט הזה להפוך למוטו של חייה. “ברור לי שהאשה תשנה את צורתו של הרומן, אך לשם כך היא זקוקה לחדר משלה ולהכנסה קבועה" כתבה וירג'יניה וולף במסה שראתה אור ב 1929 ונחשבת לאחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים שנוצרו אי-פעם ושממנו שאלה פרופ' דודיוק את הכותרת. את ספרה האישי היא אגב בספר שהוציאה בשלב זה למשפחתה בלבד לקראת יום הולדת ה-70 שלה שיחול ביוני. "בהמשך נבדוק אולי לשלוח להוצאת ספרים", היא אומרת בחיוך, והאמת שרק משיחה אחת איתה ברור לגמרי שמדובר בסיפור חיים מרתק, שיעניין גם את אלה שאינם משפחה.

 

הבת לניצולי השואה שהפכה לבכירה בתעשיות הביטחוניות

 

 
פרופ' חנה דודיוק. שילמה מחיר אישי על הקריירה המפוארת (צילום: שחר שדרין)

 

 

הישראלית שחתומה על 27 פטנטים

 

פרופ' דודיוק היא מדענית בעלת שם בינלאומי, שהצליחה להגיע למעמד גבוה של מחקר וניהול בתחום ששמור כמעט לגמרי לגברים. כיום היא מכהנת כראש המחלקה להנדסת פלסטיקה ופולימרים בפקולטה להנדסה במכללת שנקר ולפני זה עבדה ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל), מונתה לראש קבוצת טכנולוגית דבקים והדבקות (בדיוק כמו שזה נשמע רק עם טילים  ומטוסים), ניהלה את המפעל לחומרים ותהליכים של רפא"ל והייתה לאישה הראשונה שהגיעה לתפקיד בכיר מסוג זה בתעשיות הביטחוניות בישראל.

 

היא חתומה על 27 פטנטים ו-160 מאמרים מדעיים. היא העבירה כ-160 הרצאות בכנסים הכי חשובים בתחום ואחת החוקרות המובילות בתחומים אלה. יש לה שתי בנות: רופאה אחת עורכת דין, וארבעה נכדים, שניים מכל בת. אבל הסיפור של דודיוק מתחיל ב-1948 בפולין-קרקוב, בת להורים ניצולי שואה שנכלאו במחנה הריכוז אושוויץ וניצלו בזכות רשימת שינדלר. כשהייתה בת שנה עלו הוריה לארץ דרך צרפת וחיו בחיפה.

 

"אמא שלי הייתה מאלה שלא הפסיקו לדבר", היא אומרת, "מגיל שנתיים הייתי האוזן שלה. הרגשתי שאני שותפה לכל הזיכרונות שלה, שהיו בעיקר זיכרונות קשים מנשוא. היא דיברה איתי פולנית. היום זה נשמע נורא אבל לי זה עשה טוב. אמא שלי הייתה מבית מאוד עשיר ואז ב-1938 הגיע היטלר לפולין ונגמרו החיים. במשך שש שנים היא הייתה עם כל הזוועות.

 

הגענו לחיפה בעוני גמור, ונוצר מצב סוריאליסטי שהורי הסתובבו כאילו הם הכי עשירים בעולם, אבל למעשה היינו מאוד עניים. צריך להבין שעד גיל 20 הם היו מהבתים הכי עשירים בקרקוב. מנטלית הם היו אצולה פולנית, סנובים של קרקוב. כתבתי בספר על המרתף העלוב שגרנו בו בחיפה, והנכדה שלי אומרת לי 'מה סבתא, גרתם בדירת סטודיו?'. אז גרנו בדירת סטודיו רק שלי לא הייתה מיטה, כי לא היה מקום להכניס מיטה נוספת וישנתי עם הורי. כשהייתי בת שש עברנו למקום טיפה גדול יותר".

 

"אני נולדתי זקנה"

 

 
הבנות של פרופ' דודיוק כעסו כשנעדרה והיום הן מנהלות קריירות מפוארות (צילום: שחר שדרין)

 

העובדה שאמה סיפרה לה סיפורי זוועות מגיל כה צעיר השפיעה עמוקות על חייה. "אני נולדתי זקנה. בכיתה ג' כבר לימדתי ילדים בכיתה א' כי הבנתי שאני צריכה להתפרנס ולהביא כסף הבייתה. אמא שלי הייתה שורדת ומכיוון שהייתי כל כך קרובה אליה הפכתי גם אני לשורדת. יש לי עד היום פחד מאסונות.

 

במלחמת ששת הימים הייתי חיילת במודיעין והייתי בטוחה שהנה קורה לי היטלר כמו לאמא. ממש לפני לא הרבה זמן הייתי בלונדון הייתה סופת שלג והלכנו על הגשר. כולם היו מבסוטים מהנוף, ואני רק רואה את הקור הנוראי כשאמא שלי עירומה באושוויץ. יש לי חיים נהדרים אני נוסעת בכל העולם, אבל מערכת האסוציאציות שלי עד היום היא של אושוויץ".

 

ההורים שלה הכירו ברשימת שינדלר, דרך חברה קרובה של אמה שהכירה לה בן דוד רחוק, "אחרי המלחמה, אנשים לא חיפשו אהבה, הם  רק רצו לשרוד, להקים משפחה ולהביא ילדים", היא אומרת. אחרי המלחמה חזרו לפולין, גרו שם שלוש שנים נוספות ובסופו של דבר נחתו בחיפה שם כבר התגוררה אחותו של אביה שהגיעה לישראל לפני המלחמה והייתה היחידה ששרדה מהמשפחה. אביה מעולם לא הצליח להתגבר על  המלחמה ומת בדיכאון עמוק.  אמה מרים, ניפטרה ב-1988  ממחלה קשה.  

 

"לאמא שלי היו שני מסרים חשובים", מספרת דודיוק  "השכלה זה הדבר הכי חשוב. השכלה במדעים היא בינלאומית ככה שאם יגיע היטלר למדינת היהודים תהיה לי עבודה גם במקומות אחרים. המסר השני היה עזרה לזולת: תמיד תהיה טוב, תמיד תעזור לזולת אתה אף פעם לא יודע מתי תזדקק לזה. מאחורי המסר הזה יש סיפור. הבית של אמא שלי היה מאוד מסורתי ועשיר והיו להם עוזרות לא יהודיות. סבתא שלי, שעל שמה אני נקראת, אהבה מאד לעזור בסתר. לאמא שלי יש אחות תאומה, שאגב עדיין חיה בגיל 96.  סבתא שלי הייתה נותנת לאמי ולאחותה בכל סוף שבוע אוכל וחלות, שיביאו לבית של העוזרות שיהיה להן מה לאכול.

 

עוברות השנים, מתחילה המלחמה, התאומות באושוויץ, בצריף נוראי, מחסור ורעב, הכינים אוכלות אותן ופתאום מתוך החושך הן שומעות מישהו קורא 'מניושה מניושה' שזה שמה של אימי בפולנית. הן מחליטות לגשת לבדוק מי זה, והתברר שזאת הבת של אחת העוזרות של אימן. היא הייתה המבשלת בווילה של אמון גת (קצין אס אס אוסטרי והמפקד השלישי של מחנה הריכוז הנאצי פלאשוב בפולין, ש.ש), היא שמעה שהתאומות נמצאות באושוויץ. חיפשה וחיפשה עד שמצאה אותן, והייתה מביאה להם שאריות מהמטבח של גת. ככה הן ניצלו ממוות ברעב".

 

מאבק בין קריירה אקדמאית ופרנסה מכובדת

  
פרופ' דודיוק. גם בגיל 70 עוד חושבים שהיא המזכירה של הפרופסור (צילום: שחר שדרין)

 

רגילה ששואלים אותה אם היא המזכירה

 

הרדיפה אחרי השכלה גבוהה בהשפעת אמה מביאה את דודיוק לסיים שלושה תארים במדעים באוניברסיטת תל אביב, כשאת הדוקטורט היא מסיימת בהצטיינות יתרה. בגיל 19, כדי להשתחרר מהצבא, היא מתחתנת עם בן זוגה. בהמשך יתברר לה שמאוד קשה לו להתמודד עם הקריירה שלה. המאבק על השלמת הדוקטורט ובמקביל לגדל שתי תינוקות היה לא קל בלשון המעטה. "אבל היה לי ברור שאני חייבת להגיע למקום הכי גבוה שלימודים פורמליים מאפשרים. ככה חונכתי. היה לי ברור שכדי להשתחרר מהעוני, אני חייבת להיות מסוגלת להתפרנס בכבוד וללא תלות באף אחד. לא בעל ולא הורים. זה לא היה מספיק להיות משכילה, חיפשתי מקור פרנסה שבו אוכל ליישם את הידע שלי".

 

דודיוק מצאה את המקום הזה ברפא"ל, שם עבד בעלה כיועץ משפטי. השילוב של תעשייה יישומית ותרומה למדינה התאימה לה. היא מתקדמת בקצב מהיר ברמה הניהולית וב-1991 היא נבחרת לראש מפעל לחומרים ותהליכים של רפא"ל. היא הופכת למומחית לדבקים, להדבקת חלקי מבנה תעופתי ולמומחיות מהמיוחדות בעולם. "הייתי האישה היחידה ברפא"ל שהייתה ראש מחלקה טכנולוגית", היא אומרת.

 

ברפא"ל דודיוק מכירה בהמשך את מי שיהפוך להיות בעלה השני, פרופ' שמואל קניג. יחד הם מחליטים להקים מחלקה מיוחדת להנדסת פלסטיקה ופולימרים. מחלקה שתיתן תואר בהנדסת פלסטיקה ופולימרים, ב-1994 מרימים ב"שנקר" את הכפפה ומקימים את המחלקה. "מ-2006 עד היום אני ראש המחלקה", היא אומרת, "אנחנו עובדים יחד. אני רגילה ששואלים אותי אם אני המזכירה שלו או המאהבת שלו. אני נראית קצת יותר פרובוקטיבית מהפרופסור הנורמטיבי הקלאסי.  אני מתלבשת קצת שונה".

 

מה המחיר ששילמת על הקריירה והלימודים?

 

"המחיר האישי היה הרס הנישואים בפרק א',  נישואין של 27 שנה. לא כל אחד יכול לחיות עם אישה דומיננטית וקרייריסטית.  להפתעתי אני שומעת היום המון סטודנטיות, שאומרות לי 'אנחנו לא רוצות לחיות כמוך, אנחנו רוצות משפחה רוצות לטפל בילדים'. אני אף פעם לא אמרתי את זה. לא עלה בדעתי שאני צריכה לוותר על הקידום האישי שלי תמורת משפחה. הצעתי לא פעם לסטודנטיות מצטיינות לעשות דוקטורט באוניברסיטה בארה"ב, ולא פעם התשובה שלילית בסגנון 'יש לי חבר. אני לא רוצה ללכת בלעדיו הוא לא ילך אחרי'. אשה ברוב המקרים תלך אחרי הגבר. כמדענית אני  לא יכולה לעשות הפסקה של עשר שנים ,ואני לא הייתי מוכנה שמישהו יעבור אותי. זכיתי בתפקיד ברפאל כי נלחמתי עליו. גם הגברים נלחמים אבל הם לא מבקשים רשות מהנשים שלהם. נשים מבקשות רשות.

 

היית אמא עם ייסורי מצפון?

 

לאורך כל הקריירה הלכתי עם רגשות אשמה ועם יסורי מצפון, אבל אף פעם לא ויתרתי על השיחות איתן. הרווחתי כסף ולקחתי מישהי שתבשל, ותטפל בבית. כל מה שיכולתי כדי לפנות את עצמי לזמן איכות עם בנותיי. הייתי נוסעת לחו"ל לפעמים לחודש, ואחרי שחזרתי לא דיברו איתי. כעס של ילדים.

לקריירה יש מחיר ופחדתי שהן לא ירצו להיות כמוני אבל בסופו של דבר שתיהן עכשיו נשות קריירה. בתי הגדולה בת 45 והקטנה בת 43 והיום הן אומרות שהן לא זוכרות טראומה, להפך הן היו גאות. הייתי מגיעה לבית ספר לתת הרצאות בכימיה כשלא היה סידור לקחתי אותן למעבדה, שיתפתי אותן בחוויית העשייה".

 

באיזה מקום הכי פגשת את האפליה בגלל היותך אשה?

"בכל מקום. הגברים היו יושבים עד אמצע הלילה על הדוקטורט והנשים שלהם היו הולכות על קצות האצבעות. נראה לך שבעלי הלך על קצות האצבעות? מעולם לא ניסיתי להיראות כמו גבר. הלכתי עם חצאית קצרה וחולצות הדוקות. על כל תפקיד נלחמתי. אף פעם לא הציעו לי תפקיד תמיד חשבו שיש גבר ששווה יותר עד שהוכחתי להם שלא. במשפטים ורפואה יש יותר נשים, בהנדסה, טכנולוגיה ומדעים - הרבה פחות. יש היום בחורות שעושות דוקטורט בגיל צעיר ואז הן נעלמות יחד עם הדוקטורט. מגדלות ילדים עם הדוקטורט".

 

וכה אמרה וירג'ינה וולף בספרה חדר משלך: "אני מאמינה שאם נחיה עוד כמאה שנים ויהיו לנו 500 ימים בשנה וחדרים משלנו, אם נאמץ את הרגלי החופש והאומץ לכתוב בדיוק מה שאנחנו חושבות... אם נשלים עם העובדה הניצחת, שאין לנו על מי להישען ובמי להיתלות, ואנו חייבות לסמוך רק על עצמנו" ("חדר משלך", ידיעות אחרונות/ ספרי חמד).