המתח בין "הפרט" ל"כלל" בקיבוצים

דעות • 29/11/2017 כניסות

מחשבות בעקבות ההצגה  "הוא הלך בשדות"

הנושא המרכזי בהצגה זו הוא המתח הקיים בין העדפת טובת הכלל לטובת הפרט. המתח הזה ולפעמים הקונפליקט הזה היה קיים וחריף  בקיבוץ של פעם, במיוחד בשנים של קום המדינה.

בהצגה אנו רואים את אורי הבן הראשון של הקיבוץ, מתגייס לפלמ"ח במקום להקים בית משפחה עם אהובתו. אביו יוצא לשליחויות כל הזמן ומזניח את אמו. חייל פלמ"חניק שאשתו מאושפזת בבית חולים לא מקבל חופשה לבקרה, והדוגמאות למתח הזה בהצגה רבות. ההעדפה הזו של הכלל על הפרט מסתיימת פעמים רבות בטרגדיה, אבל לא אעשה ספוילר למי שעוד לא ראה את ההצגה או קרא את הספר של משה שמיר.

כאמור אותה העדפה הייתה קיימת בצורה חריפה בקיבוצים של שנות החמישים, לפני-כן ואחרי-כן.

לפני כמה שנים הוקרן בטלוויזיה שידור עם אחד מענקי האמונה ששרדו במקומותינו, הלא הוא יצחק בן-אהרון. קשה לי לפעמים להבין מהו סוד הקסם שבן-אהרון הילך על כל-כך הרבה אנשים. נראה לי שהקסם הזה נבע מאמונתו הכבירה באידיאלים שהנחו אותו כל חייו, אמונה שקרנה ממנו עד שנותיו האחרונות. יחד עם זאת קראנו בשנים האחרונות את ספרו של בנו יריב, "פלג", ואת ספרה של יעל גבירץ, שפורסם לא מכבר, ("ילד דחוי"). בשני הספרים, בן-אהרון מתגלה כאדם שהקשיח את ליבו כלפי ילדיו ואשתו במשך שנים ארוכות. ההסבר שבן-אהרון עצמו נותן להתנהגותו, (למשל, עזיבת בנו התינוק בן 10 החודשים בקיבוץ, ביחד עם האם, ונסיעה לגרמניה למשך יותר משנה, כשרק קלגסיו של היטלר מאלצים אותם לחזור). ההסבר שלו למעשה חריג זה הוא שהאמונה בדרך ובשליחות, חייבה אותו להקריב את בנו ואת חיי משפחתו על מזבח צרכי התנועה והאומה. הוא מודה שאז לא היו לו לבטים, כי זאת הייתה הנורמה. נדמה לי שהוא צודק. אכן זאת היתה הנורמה. אמנם לא הורים רבים עזבו לשנה ילד בן עשרה חודשים, מבלי לדעת (לפי עדות אשתו של בן-אהרון) מי מטפל בו בקיבוץ.

מי שקורא את ספרות הדור השני של הקיבוצניקים נתקל לא אחת בתיאורי משפחות כאלו, של "פעילים", שילדיהם בילו שנים רבות ללא נוכחות מורגשת של ההורים שהיו עסוקים בענייני התנועה.

הנורמה הזו בשינוי צורה נמשכה בקיבוצים גם בעשורים שבאו אח"כ. בני משפחה בתפקידים מרכזיים לא תמכו בבניהם כאשר הם נקלעו לצרה, כי זה עלול לפגוע בכלל, ובכלל אסור לתת יחס מיוחד לקרובי משפחה. אכן זו בעיה לא קלה.

 במישור אחר, לא נתנו לאנשים שרצו ללמוד לצאת ללימודים "כי הם נחוצים בלול" והניחו להם לעזוב את הקיבוץ. זכור לי בחור שהשתחרר מהצבא,, שעבד איתי בפרדס, שלימים נהייה לסופר די ידוע, וביקש אחרי שנת עבודה לצאת ללימודי ספרות. הקיבוץ סירב. מרכז הפרדס אמר לי "מה אתה רוצה, שיעבוד 4 שנים, ואח"כ נראה". גם כשאני רציתי לצאת ללמוד, בגיל מתקדם, טובי החברים שלי התנגדו "כי אני הייתי נחוץ בלול" שעלול היה להישאר ללא עובדים.

 

גם אני לקיתי ב"מחלה" הזו. היה לי חבר, שלמד איתי במגמת הוראה ושנינו נהיינו למורים להיסטוריה. כאשר התמניתי למרכז ההיסטוריה בחטיבה העליונה בבית הספר, אותו חבר שלימד בחטיבת הביניים רצה ללמד בחטיבה העליונה. במהלך השנה התברר לנו שהוא אינו מתאים להוראה בחטיבה העליונה. מנהל בית הספר שאל אותי מה דעתי: האם יש להשאיר אותו בחטיבה העליונה? בלב כואב אמרתי לו שלדעתי הוא אינו יכול להמשיך איתנו. אותו חבר לא מדבר איתי כבר עשרות שנים.

 

פעילות למען הכלל "משכרת" אותך, נותנת לך סיפוק עצום. אמר לי פעם פעיל בעלייה הבלתי ליגאלית, שהשנים האלו בפעילות הזו, היו החוויה הגדולה בחייו.  אבל צריך לשמור על איזון, ולא להקריב את בני משפחתך, את חבריך, את "הפרט" על מזבח הכלל.

 

איתן קליש