תחילת הדרך ב1943
בחלק זה, של כתבתי, שהוא גם האחרון, אני רוצה לנסות להבין מדוע גרעין בורוכוב, לא נשאר בטירה ולא הקים בה ישוב. כזכור לכם הגרעין עזב את המקום לאחר 4 שנים, התיישב ברמת צבי ובכפר נטר, ובמקומו התיישבו אנשי עין דור , לכמה חודשים, עד שהתיישבו במקום אנשי הגרעינים הראשונים של גזית.
קראנו בפרקים הקודמים על יחסי איבה עם הערבים, על חוסר מים, על בידוד מהישוב היהודי, על קשיי תחבורה ומחלות. המעניין הוא שכל הדברים האלו לא שברו את רוחם.
לדעתי מה ששבר את רוחם הייתה חוסר כוונה רצינית מצד התנועה שלהם (תנועת המושבים) לבנות בטירה ישוב: "מטעם המוסדות הובטח לאנשי הקבוצה, כי ברגע שהמוסדות יצליחו לרכז את הקרקעות (לרכוש את כל אדמות פיק"א מחדש והוסיף עליהם) תוקם נקודת הקבע ויעברו אליה הנשים והילדים... הובטח למתיישבים כי תוך חצי שנה יסתיים רכוז הקרקעות , אך "לא דובים ולא יער" מדי פעם נרכשו עשרים ד', 40 דונם, ולענין לא נראה סוף" (מתוך כתב היד של משה). נראה לי שהמוסדות ראו אותם בתור "גואלי קרקע" מין חיל חלוץ כזה, ולא התחשבו ברצונם להקים ישוב קבע.
" המתיישבים בקשו שיבנו להם בתים מחוץ לתחומי הכפר הערבי. הגיע מומחה מטעם ההגנה לבדוק את העניין, והוא קבע שבנייה בתוך הכפר תהיה בטוחה יותר... כך חלפו שנתיים שלוש שנים ועדיין לא נראה הפתרון המיוחל – אנשים איבדו את סבלנותם והחלו עזיבות – תוך זמן קצר נותרו במקום רק עשר משפחות". הערבים שהבחינו בהתמעטות האוכלוסיה נעשו חצופים יותר, גנבו יותר , התקוטטו עם החברים והיו פצועים.
אנשי הגרעין פנו שוב ל"מרכז החקלאי" בטענה שכך אי- אפשר להמשיך. כפתרון זמני ההגנה מיקמה שם את הקורסים שלה, ובכך ניתנה תשובה לבעיית הבטחון.
בשיחות שהיו לאנשי הגרעין עם שמואל דיין מהמרכז החקלאי אמר האחרון: "כי אי-אפשר לעזוב את המקום, כי השוה"צ לוטש את עיניו על האדמות האלו", וגם כל המאמצים למצוא גרעין שיחליף אותנו עלו בתוהו". שמואל דיין ענה לדרישתם לבנות בריכה בצמוד למעיין, כי זה בלתי אפשרי, כי כל שיפור בתנאי החיים יגרום לכך שהערבים לא ירצו לעזוב.החברים דרשו להוציא את הנשים והילדים מטירה, ובספטמבר 1947 הגרעין נטש את המקום. כחודש אחרי זה הגיע הגרעין מעין-דור.
ערביי טירה עזבו את המקום באפריל 1948. משפחת חטיב מטירה חיה בחלקה בנצרת, ובחלקה בירדן.
בעיית השיתוף והזמניות
"הזמניות הייתה בעוכרי הגרעין גם מבחינה חברתית. הגרעין ייעד עצמו לחיי מושב ואילו התנאים, שאמורים היו להיות זמניים, חייבו חיי שיתוף מלאים.
כאשר התנאים לא השתנו באופן מהותי ו'הקץ' לא נראה באופק, נעשו צעדים לצמצם במידת האפשר את רמת השיתוף. עם הגעת הנשים והילדים, פורק חדר-האוכל המשותף. כל משפחה קיבלה מטבחון קטן ותקציב קיםן (הרווקים המשיכו לאכול בח"א משותף. תקציב הקיום חולק בצורה שוויונית בין המשפחות, אבל כמובן שהתרומה לא הייתה שווה. היו כאלו שמיעטו לעבוד, והתחילה תרעומת על חוסר הקשר בין התרומה בעבודה לבין מה שהמשפחה מקבלת.
האוירה הזאת ואבדן הסבלנות לנוכח הפתרון המתמהמה גרמו ליצירת פתרונות חלקיים זמניים: משק החי חולק בין קבוצות של חברים, כאשר כל קבוצה בת חמישה אנשים קבלה 50 תרנגולות ו-3 פרות. התוצרת בחלקה נאכלה ובחלקה נמכרה. מאוחר יותר חולק גם עיבוד השדות בין הקבוצות. היו הבדלים בין התפוקות של הקבוצות, דבר שלא תרם תרומה חיובית למצב החברתי..."
ואתקה אומרת: "ראינו שאחד רוצה לחיות על חשבון השני..היו כאלה ישנונים שלא הצליחו כל-כך... והיו מקרים של גניבות בין קבוצה לקבוצה".
נספח :
לאחר שסיימתי את הכתבה הזו, שהיא האחרונה החלטתי לברר מי הוא אותו משה שמפיו נכתב המסמך הזה. יצרתי קשר עם מזכירות רמת צבי, והסתבר לי שאיש שיחי, המזכיר, הוא אחד מששת "ילדי טירה". הוא היה בן שנה כשהם עזבו את טירה. אמו היא אתקה, אשר מופיעה כאחת הדוברות במסמך. משה, הוא משה אלנברג, שהתיישב ברמת צבי והיה חקלאי עד למותו. מכל חברי הגרעין – גרעין בורוכוב – שרדה רק אשה אחת החיה היום ברחובות, בת למעלה מ-90 שנה (זה היה לפני 7 שנים).
ערך: איתן קליש