כדי להגיע לערוץ ההיסטורי (ולשאר הערוצים) בסמארטפון יש ללחוץ על שלושת הקווים בצידו השמאלי העליון של עמוד הבית של האתר. במחשב, יש להיכנס בסרגל העליון ל"מדור ההיסטורי", או ל"ערוצים"
ערב יום כיפור תש"ע 2009
סיפור שכתב וקרא בערב יום- כיפור, אברהם סדרינס (2009):
בימים אלו, בהם אנחנו קוראים ושומעים מאיזה יחס מפלֵה סובלים בני הקהילה האתיופית, רק מפני שהם לא הגיעו עם כינור מתחת לבית השחי – נזכרתי בסיפור מימי ילדותי על התייחסות לשונה, שקראתי לו: MEJALE(מיכל'ה).
סוף מלחמת העולם השנייה, משפחת Igelberg (איגלברג), משפחה יהודית שהגרה מאירופה לארגנטינה, בחיפוש אחרי אמריקה. שלוש נפשות בסך הכל מנתה משפחת איגלברג: אבא, אמא וילד.
כשירדו מהאוניה הצטרכו לשנות את השמות היידים שלהם, כי היה אסור להיקרא בשמות לא מוכרים (נשמע מוכר?). האבא נשאר בשמו אברהם, האמא הפכה לסופיה ולבן נתנו את השם נורברטו, שם גויי אופייני.
אברהם וסופיה רכשו בית מלאכה קטן לייצור קופסאות קרטון, שעם השנים גדל והפך למפעל שהעסיק כ-30 איש.
בשנת 1948 נולד ארגנטינאי קטן למשפחת איגלברג, שמו היה מיגל אבל אף פעם אף אחד לא קרא לו כך. כולם קראו לו מיכל'ה.
באותה שנה ממש נולדתי גם אני יחד עם תינוקות רבים שנולדו למשפחות יהודיות, ככה אמרו לנו ההורים – לכבוד הולדתה של מדינת ישראל.
בשנת 1958 עברה משפחת איגלברג לגטו הספרדי בשכונת Villa Crespo (ויז'קרספו), שם מצאו בית עם מבנה אליו העבירו את מפעל קופסאות הקרטון שלהם. אני זוכר את המשאיות ואת התכונה שהיתה בשכונה, כשהעבירו את המפעל למשכנו החדש. בתוך כל ההמולה ראינו ילד בגילנו מסתובב ליד הוריו.
בארוחת הערב המשפחתית של אותו היום דיברו אצלנו בבית על המשפחה האשכנזיה החדשה שהגיעה לשכונה. למרות שבתור יהודים ספרדים גרנו באותו מבנה מגורים עם משפחות נוצריות, משפחה אשכנזית היתה עבורנו משהו שונה.
ההורים סיפרו שמשפחת איגלברג היו "שם" ומ"שם" הם הגיעו. אני, ילד בן 10, ישבתי ושמעתי אבל לא הבנתי. רק כשבגרתי הכרתי אנשים נוספים שבאו מ"שם".
בשבועות הבאים המפעל של משפחת איגלברג התארגן והתחיל לעבוד ומיעטנו לראות את בני המשפחה מחוץ לבית. לאט לאט מיכל'ה התחיל לצאת לרחוב. ראינו ילד בהיר, בלונדיני עם עיניים בהירות ומשקפיים, טיפה שמנמן – ואנחנו היינו בדיוק ההיפך. אף פעם לא הצענו לו להצטרף אלינו. אפילו לבית ספר אחר הלך מיכל'ה ובשעות אחרי הצהריים בקעו מחלון ביתה של המשפחה צלילים של פסנתר. לשני הבנים היה מורה לפסנתר. בשכונה גרה מורה לפסנתר וראינו תלמידים באים ויוצאים מביתה, שמענו גם צלילים של פסנתר, אבל חשבנו שזה עסק של גויים. אם אשכנזי אז עד הסוף, כינינו את מיכל'ה בשם גנאי - מוישל'ה.
בחגי ישראל היה מקובל שבבקרים בהם לא הלכנו לבית ספר, עזרנו לאמהות לסחוב תבניות עם דברי מאפה למאפייה השכונתית. מיכל'ה ישב על מדרגות ביתו וראה אותנו עוברים ושבים. אני זוכר את הרגע בו אחד הילדים הזמין את מיכל'ה לבוא ולעזור לו לסחוב תבנית. מאותו רגע הפך מיכל'ה לחלק מהחבורה, ילד מקובל ומאז אף פעם לא קראנו לו יותר מוישל'ה. אז גם התחלנו להיכנס לבית המשפחה – שם ראיתי שוני אחר לגמרי.
פתאום ראיתי שני אנשים מבוגרים עם מספרים מצויירים על זרועותיהם, שמעתי שפה לא מובנת, מדברים בלחש והבית חשוך. אם המשפחה לא נמצאת בבית,
עובדת שעות ארוכות במפעל, דבר לא רגיל אצל משפחות ספרדיות בהן תפקידה של אם המשפחה היה לנהל את משק הבית. אף פעם גם לא ראינו בני משפחה באים לביקור.
סופיה הרגישה בקשיי הקליטה של בנה ועודדה אותו להזמין חברים הביתה, אבל רק מעטים היו נכנסים. השינוי קרה שנה אחר-כך. יום אחד חזרתי מבית הספר וראיתי מהומה גדולה במרכז השכונה. התקרבתי ושאלתי מה קרה, סיפרו שלמיכל'ה קנו טלוויזיה. מאז ביתו התמלא ב"חברים". פעמיים בשבוע היינו באים לבית משפחת איגלברג לראות תכניות טלוויזיה לילדים. תמיד היה כיבוד, דבר מאפה ושתיה.
כארבע-חמש שנים מאוחר יותר, כשהייתי בן 14 וחצי, התחלתי לעבוד במפעל לקופסאות קרטון של משפחת איגלברג. באותו היום הפך מיכל'ה מהשכונה, לבן של הבוס שלי והפסיק להיות החבר שלי.
אברהם ס.
