קיבוץ גזית

דילמה של פתיחות וסגירות

מאחר והשנה הנושא של ערב יום-הכיפורים הוא בין "פתיחות לסגירות" אביא סיפור שחוויתי אישית בנעורי, בקיבוץ בו נולדתי -  גבעת- חיים מאוחד, בשנות ה-60 או ה-70.

האסיפה (שיחת הקיבוץ) הייתה רבת משתתפים (100 – 200 נוכחים), כרגיל באספות של קבלת חברים, והחום תרתי משמע, הגיע לשיאו (עוד לא היה מיזוג בחדר-אוכל).  הסעיף שריכז את תשומת הלב היה קבלתה לחברות של משפחה שהגיעה אלינו, שנתיים קודם לכן. הייתה זו משפחה ערכית, עם שלושה ילדים, שהגיעה מהעיר אילת . האב היה פעיל במפלגת העבודה באילת, האם השתלבה בקיבוץ, ושניהם נקלטו בעבודה. אבל...

הבן הצעיר היה בעייתי. היו לו בעיות קשב, בעיות משמעת, הוא בקושי למד, והיה קושי למצוא לו מסגרת חינוכית.

ועדת החינוך שיתפה את החברים בדאגתה. מה יהיה... אין לנו פתרון לילד כזה, וכמה חינוכו  יעלה לנו לאורך שנים... ועוד ועוד. הדברים נפלו על אוזניים קשובות, ואחד אחד עלו דוברים נוספים, שהתפתלו בין הדילמה הערכית לבין השיקולים הפרגמטיים – (בג"ח, תמיד בסוף הדיון  מישהו היה זורק את המשפט האלמותי : "הקיבוץ אינו מוסד פילנטרופי...") .

ואז, דקה לפני שהעניין הועמד להצבעה, בן-אהרון, הארי הזקן, שהכריזמה שלו גרמה להכרעות ערכיות בלא מעט נושאים בעבר, ביקש את רשות הדיבור. עיקר טיעונו היה: "קיבוץ גבעת-חיים, שעמד בפני המצור הבריטי (1945), שרבים מחבריו נאסרו ונפצעו וגם נהרגו בקרב מול האימפריה הבריטית, נבהל מילד אחד קטן?  אז יש קשיים, אבל מערכת החינוך תתמודד איתם, ולא זורקים משפחה ערכית בגלל ילד קטן אחד".

החברים ישבו מושפלי עיניים, וחשו בושה. בן-אהרון חיבר אותם מחדש לערכים הבסיסיים שלהם.

בהצבעה הוחלט ברוב עצום על קבלת המשפחה לחברות.

איתן קליש