קיבוץ גזית

הסיבה האמיתית לבריחת הערבים מטירה (קיבוץ גזית של היום)

בתי הערבים הרוסים

ו

כזכור לכם ערבים ויהודים חיו בטירה זה לצד זה. לפעמים היו מריבות אבל בסך הכל הסתדרו לא רע, במשך כחמש שנים. משנת 1943 – ישב שם גרעין "בורוכוב" עד קיץ 1947; מקיץ 1947 עד יולי 1948 ישב שם הגרעין שעלה לגבעה סמוכה והקים את קיבוץ עין-דור של השוה"צ. בריחת הערבים מטירה התרחשה ביום אחד, למעשה באחה"צ אחד, ב- 21.4.1948, בזמן שהגרעין לעין דור ישב שם..

השבוע הגיע אלי, יומן של דוד סלומון, אחד האנשים המרכזיים באותה תקופה מגרעין ו' (הגרעין שהקים את עין-דור) שישב בטירה לצד הערבים, המתאר במדויק את מה קרה בימים שלפני בריחת ערביי טירה. צריך לזכור שזה היה בעיצומה של מלחמת הפלסטינים בישראלים, לפני פלישת מדינות ערב. בתקופה זו נכבשה טבריה מידי הערבים והחלה בריחת הערבים מכפרי הסביבה. אבל בטירה החיים זה לצד זה בשלווה ובנחת. אביא רק שני קטעים מהיומן:

20.4.1948

"הגיע היום דוד בוים עם שני שומרי ראש מזויינים. הוא מסר שהגיעה הוראה ממפקדת האזור לפנות את החלק הערבי של טירה. אני לא שלם עם ההוראה הזאת אבל יש צורך לבצע.

באנו לביתו (אני ונציגי ההגנה) של המוכתר יוסוף אשאני הזקן. ישבנו על המזרונים במצאפה, לגמנו מהקפה והשיחה נסובה על מצב הבטחון ועל המלחמה. דוד בוים (נציג ההגנה) נתן להם סקירה על המצב. הוא סיפר על נטישת הכפרים הערביים באזור, ולמען בטחונם הוא ממליץ להם לעזוב.

המוכתר היה נדהם, הוא פנה אלי: "אנחנו חיים יחד אתכם כמו אחים. בואו נילחם ביחד נגד כל מי שיתקיף את טירה". אמרתי לו שאכן אין סכסוך בינינו ואנחנו חיים בשלום, אך אני חושש מכנופיה יהודית שתבוא ותתקיף אותכם ולא יהיה כוח לעמוד נגדם."

(אולי כוונתו היתה להתקפות בנוסח התקפת האצ"ל והלח"י על דיר יאסין, אך בגליל התחתון לא היו כוחות של אצ"ל, והאצ"ל חתם באותו שבוע על הסכם התפרקות ומיזוג עם צה"ל – א.ק).

סלומון הוסיף ואמר למוכתר: "יש גם מספיק כנופיות ערביות שיראו אתכם כמשתפי פעולה עם היהודים וגם נגדם לא תוכלו לעמוד. הצענו להם לעזוב את הכפר לכמה זמן עד שיחזור הבטחון לאזור. המוכתר אמר שהם ישקלו בדבר ויודיעו לנו"

21.4.1948

יום למחרת השיחה הקודמת:

המוכתר, יוסוף אשאני בא היום להודיע שהם החליטו לעזוב את הכפר עד יעבור זעם. הבטחתי לו שנשמור על הכפר ועל הבתים ובהזדמנות ראשונה הם יחזרו לבתיהם.

אחה"צ התחילו לנוע שיירות מהכפר לכיוון טירת אל חרב ששוכן על שפת ואדי בירה (נחל תבור היום – א.ק). עברו נשים עמוסות לעייפה כלי בית ועופות, חמורים עמוסים ובעלי חיים, כבשים, עיזים ופרות.

זה היה מחזה מדכא לראות אנשים שלווים, עניים מרודים, הופכים להיות פליטים. עמדנו ונפרדנו מהם בברכה: "אינשאללה תחזרו בקרוב. אני לתומי האמנתי שאכן כך יהיה".

סוף דבר: הכפר נהרס כשבוע לאחר עזיבת ערביי טירה, בפקודת מפקדת האיזור. סולומון ניסה לטעון לפני המפקד כי "יש לנו הבטחה לתושבי הכפר לשמור להם על הבתים עד שיחזרו", אך אנשי הבטחון טענו כי זהו צורך בטחוני, וסולומון וויתר.