ההתפתחות הכלכלית של גזית (א)

מדור הסטורי • 21/10/2017 כניסות

מחשבות על התפתחותה הכלכלית של גזית

(כתבה מלפני 7 שנים)

רצינו לעשות פנל של רכזי משק בוידיאו על הנושא - התפתחותה הכלכלית של גזית לאורך 60 שנות קיומה. אבל התכנית לא יצאה לפועל.

מכל מקום, החלטנו לא לרדת מהנושא הזה לגמרי, כי הוא מאד מתאים לשנת השישים, ולכן

פניתי לאשר צורף, אשר היה בזמנו גזבר הקיבוץ (1954 – 1958) , מרכז המשק בשנים 1964 – 1966, והמשווק של המפעל בשנים (1964 – 1965) (1974 – )1981 ושאלתי אותו כמה שאלות:

אשר, כיצד הגעת לתפקידים משקיים?

כאשר הסנהאיסטים עזבו נשארנו בלי גזבר, כי אחד מהם היה הגזבר. אדק ז"ל החליף אותו לזמן קצר, ואז אני נבחרתי. לא ידעתי כלום על גזברות. בקושי ידעתי על האוטובוס שנוסע לתל-אביב. ידעתי שכל המוסדות הפיננסיים שלנו מרוכזים ברחוב אלנבי, וככה התחלתי להתנהל. זאת הייתה תקופה מאד קשה, כי לא היה לנו כסף. בתקופה זו פעל בין הקיבוצים מוסד שנקרא "גלגול צ'קים". הגזברים של כמה קיבוצים התאגדו (אנחנו היינו עם רמות מנשה, להבות חביבה, געש, געתון) ונתנו אחד לשני צ'קים, ודאגנו שלצ'ק שכתבנו יהיה פרעון תוך שבוע. ניצלנו את העובדה שאז שלא כמו היום לקח כמה ימים עד שצ'ק נפרע. כל מנהלי הבנקים ידעו על השיטה הזו, אבל לא הפריעו לנו. הסכנה בשיטה זו הייתה שכאשר צ'ק של קיבוץ מסויים חזר כי לא היה לו כיסוי, היו נופלים איתו לצרות עוד ארבעה קיבוצים. היה מאבק לגמור את השבוע, לקנות מזון, ואז היה מתחיל שבוע חדש.

מתי התחיל להיות כסף לקיבוץ? מתי הופסקה השיטה?

קודם כל השיטה נפלה. הבנקים הפסיקו לשתף פעולה עם השיטה הזו. התחלנו לקבל יותר עזרה מהסוכנות ומעוד מוסדות של המדינה והמצב השתפר.

מה הייתה ההתפתחות של ענפי החקלאות בגזית? מה היו תנאי ההתחלה של החקלאות שלנו?

בהתחלה לא היה לנו כלום. עסקנו בסיקול השדות וקק"ל שילמה לנו עבור עבודה זו. אח"כ התחיל להתפתח ענף הצאן. הצאן והרפת היו ענפים חשובים בהתחלת דרכנו. חשובים ורנטביליים. אח"כ התחלנו במטעים, קצת גד"ש וגן ירק, אבל לא היו מים ולא יכולנו לגדל כמעט כלום. את הירקות למשל היינו מגדלים לפי צרכי הגזבר – מתי שהוא היה צריך שייכנס לו קצת כסף. זה היה המצב עד שקדחו את הבאר, ומצאו מים, וזה שינה את התמונה והקפיץ למעלה את החקלאות.

כיצד גמלה ההחלטה לעבור לתעשייה? מה היו השיקולים, מה היו הויכוחים ?

כבר בשנות החמישים, כאשר לא היו מים וקשה היה לפתח את החקלאות, התחלנו לחשוב על מפעל. זה הוביל להקמת "נעמן-גזית" שהיה מפעל לייצור קרמיקה. כשהופיעו המים של הבאר עלו המחשבות לחסל את המפעל כי הוא לא היה רווחי, ובאותן שנים הדגש היה על הפיתוח החקלאי.

כלים מתוצרת נעמן הממשיך לפעול גם היום עם בעלים אחרים

בתחילת שנות ה-70 הקיבוץ הבין שרק מחקלאות אי אפשר לקיים קיבוץ גדול. באותו זמן כל התנועה עברה להקמת תעשייה ואנו השתלבנו בגל הזה. הקמנו ועדה לחיפוש מפעל עם צבי אברהמי בראשה (אחר-כך החליף אותו הרברט), ונכנסנו לחיפוש ממושך אחרי מפעל שיתאים לנו. לבסוף קנינו מפעל לפלסטיק, שנקרא "רוליו-שטרן", והתחלנו לעבוד בו במפרץ חיפה. פתחנו בהכנות להעביר אותו אבל זה לקח לפחות שנתיים עד שהעברנו אותו לגזית.

המפעל הזה לחם על קיומו קשה מאד. ואז קרה לנו נס, והמפעל הגדול בארץ, שהתחרה אתנו על אותם מוצרים, נסגר יום בהיר אחד את שעריו. מיד הוצפנו בהזמנות, והתחילה תקופה של שגשוג.

מה היו השלבים בהתפתחות של פלזית? מתי הייתה הפריצה הגדולה?

כפי שאמרתי זה היה השלב המשמעותי הראשון. כידוע השלב הבא היה המעבר לייצור לוחות. זה היה תהליך. בהתחלה היה לנו אקסטרודר קטן, ואיתו ייצרנו גלילים מיוחדים ואח"כ עברנו לייצור לוחות. אז הבנו שאנחנו צריכים לקנות אקסטרודר גדול אם אנחנו רוצים לפתח את המפעל. על זה היה ויכוח גדול בשיחת הקיבוץ כי היה ברור שזה אומר הגדלת המפעל. היו הפסימיסטים שאמרו: "מי יעבוד בזה? מה, נעבוד עם שכירים?". אבל בסוף קנינו אותו. איתו נפתחו לפנינו אפשרויות ייצור מגוונות בתחום של הלוחות.

האם אתה בעד הכיוון החדש שהמפעל הלך עליו בשנים האחרונות, של התרחבות מתמדת?

כן. אני חושב שקיבוץ צריך מפעל שהולך וגדל – מפעל גדול. זה לא בגלל הצורך להתחרות ביריבים באותו ענף. אני בכלל הייתי נגד תחרות ובעד שיתוף פעולה. תחרות קשה פוגעת בכולם, כי הנשק העיקרי הוא הורדת מחירים, ובסוף אתה מפסיד כסף. אני שיתפתי פעולה עם "מדף" שנים ארוכות, והיום הם אתנו.

כיצד גזית עברה בשלום את שנות המשבר של התנועה הקיבוצית?

בגזית היה ויכוח על ההתנהלות הכלכלית שלנו לאורך שנים. היו שטענו שאנו "קיבוץ סולידי" במשמעות הרעה של המילה, וכתוצאה מכך אנחנו מפגרים ברמת החיים אחרי רוב הקיבוצים. אבל מולם היה באמת זרם של כלכלנים בקיבוץ שהאמינו שצריך להתנהל באופן סולידי, גם אם זה אומר שאנו נפגר בשיכונים ובבנייני ציבור אחרי קיבוצים אחרים. הזרם הזה ניצח בויכוח, ובזכות זה לא שקענו בחובות גדולים. כשאני הייתי מרכז משק פעלתי בכיוון של השגת הלוואות מהסוכנות וממשרדי הממשלה. זאת הייתה תקופה שמרכז משק קטן יכול היה לדבר ישירות עם שר האוצר, פנחס ספיר, או עם הרצפלד יו"ר המרכז החקלאי ולהשיג מהם דברים.

ספר לי על מפגשים אלו...

המפגש עם הרצפלד התרחש כאשר הייתי צריך לגייס כסף ע"מ להרחיב את חדר האוכל החדש שבנינו ב-50 מ"ר, כי אחרת לא היה לנו חדר לשטיפת הכלים. הרצפלד היה אז רכז ההתיישבות. הוא ישב בחדר עם עוזרו גורדון, והוא שואל אותי ביידיש: מה אתה רוצה בחור צעיר? הסברתי לו את הבעיה והוא מסתכל עלי בסימפטיה ושואל: כמה זה יעלה? אמרתי לו: 20,000 לירות. הוא מסתכל על גורדון בשאלה, וגורדון אומר לו: תן לו 15,000 ונסגור עניין. ואז הרצפלד אומר לו ביידיש תן לו עוד 5000 לירות, מה אתה חושב, שהוא ילך לקנות עם זה סוכריות להנאתו הפרטית?

המפגש עם ספיר התרחש בשנות השישים כאשר "מקורות" אמרו לנו: אתם תשיגו רשות להשתמש בצינור הנפט המנדטורי העובר ליד גזית, ואנחנו נזרים לכם מים. נסעתי לת"א לפגוש את ספיר להשיג את הצינור.

פגשתי את ספיר שישב במכנסיים עם שלייקס ושאל את השאלה המסורתית: מה אתה רוצה איש צעיר? אני אמרתי: אני לא רוצה כסף! ספיר אמר, זה מפתיע, אם כך נשמע אותך. התחלתי להסביר לו את הענין: צינור שמונח כאבן שאין לה הופכין יכול לפתור לנו את בעיית המים לשנים רבות. ספיר הסתכל עלי באהדה, כי נושא ההתיישבות היה יקר לליבו והיה לו יחס מיוחד לחלוצים, ואמר: הצינור שלכם. כך יצאתי עם הבטחה שהצינור יהיה שלנו, ועד היום זורמים בו מים עבור גזית וכפר מסר.

רשם: איתן

icon-envelope-tick-round-orange-animated-no-repeat-v1.gif בלי וירוסים. www.avast.com